הא לך פנטזיה

החלטנו לצאת לשתות משהו, בתור סוג של משחק היכרות מקדים. כן נו, אני מבינה שלא ממש נוח לך העניין, הרי אי אפשר לדעת מי יראה אותך ואיזה לשונות טובות יצייצו אחר כך מאחורי גבך. אז בחרנו באפשרות היותר סליזית, שם הסבירות להיתקל במכרים שלך קטנה יותר. פיקאפ באר שבשעות הערב מתמלא עד אפס מקום, ובצירוף האפלולית המכוונת שבקושי מאפשרת לזהות פרצופים ממרחק של מטר, יאפשר לנו, מצד אחד את הביטחון שבפומביות, (בעיקר לי), ומצד שני, סוג של פרטיות שאין כמעט בשום מקום הומה אדם אחר בעיר הזאת.

הגעתי לפניך. קיבלת את התיאור שלי וחלק מהעניין היה שתמצא אותי לבד. אם כבר אז כבר. זה לא יהיה כ ז ה מסובך. מתוך מאמץ מודע לא להסתכל לעבר הדלת כל חמש דקות, תקעתי מבט מרוכז בכוס המשקה שלי ובתחת של הבארמן לחילופין, וכשרציתי לבדוק גם את שרירי החזה שלו, ביקשתי שיכין כוס אחת גם לך. לא יזיק שתחכה לך פה כוס מלאה. זה יצמצם את ההפרעות למינימום. הבארמן מחייך אלי ומנסה לברר אם אני מחכה לחבר או לחברה.

"מה היית רוצה שיבוא?" אני שואלת אותו ונהנית מהחיוך החצוף ומהקוביות שחושף טי שרט שחור צמוד צמוד. הבחור משקיע בעצמו בלי כל ספק.
"מה שיעשה לך טוב בובה." הוא עונה בחיוך מתחכם ומברר מה למזוג.
"ג'וני רד. בלי קרח." אני מחליטה. מה כבר יכול לשתות גבר מגודל ובוגר שלא נוהג לצאת להתהולל כל יומיים?...בשתיה הולכים על בטוח.
"אז זה גבר" קורץ אלי הבארמן ומסובב אלי את התחת החמוד שלו בשביל להתעסק בבקבוקים.

החיוך הזומם עוד מרוח על פניי כשיד קרה פולשת לרווח שבין גבי לג'ינס שלי, מחליקה פעם אחת על העור ואז תופסת בפס של החוטיני ומושכת לאחור. ברור שזה אתה - אבל זה מבהיל. שניה של פחד ואני מחליטה ללכת עם זה. נענית למשיכה ונשענת לאחור, אל חזה וכתפיים רחבים, שנמצאים, על אף גובהם של כסאות הבאר, ממש בגובה הכתפיים שלי. פה נוחת על פי, טעם של סיגריות ושל יום ארוך (לא משהו אני מוכרחה להודות), ויד שניה מועברת מתחת לשד שמאל שלי וחופנת את הימני. אין לי דרך לראות מי זה וממילא לא היתה לי דרך לדעת אם זה אתה אבל הלשון המרקדת בפי, תובעת לעצמה תשומת לב מלאה.

בעודי מתמכרת לנשיקה הזאת, יוצאת היד שבתוך מכנסי לטיול קטן ומגדלת אצבעות לעברים שונים. עכשיו, כשברור שלא אפול לאחור אם תצא מנקודת האחיזה שלה, היא מטיילת לאורך קו המתניים, קדימה. אני חשה בשפתיי את החיוך כשקו הערווה מתברר כלא קיים ועל פי הגישוש החפוז, יודעת מה מחפשות האצבעות האלה. עכשיו כבר ברור לי שזה אתה. אף אחד אחר לא היה יודע לחפש שם את העגיל ההוא. אני מחייכת לעצמי וכאילו צפיתי את הנשיכה בשפתי התחתונה כשאצבע ואגודל ימין שלך מוצאות את העגיל ומתחילות לשחק בו. טמבל - זה רק ליופי. זה לא עושה לי כלום. רד קצת יותר למטה! כאילו כדי להוכיח לי שאתה יודע, עוזבת האצבע המורה שלך את חתיכת המתכת הקטנה, גולשת טיפה למטה ומעבירה ליטוף עמוק שמתחיל עמוק בפנים ומסתיים בלחיצה קטנה בדיוק בנקודה הנכונה. גבי מתקמר, יד ימין שלי, הכרוכה לאחור סביב צווארך מתהדקת לשניה ובאותו רגע אתה תופס שוב את שפתי התחתונה בשינייך. מוודא שלא ייפלט קול רם מידי. ופתאום, ידך כבר לא שם. היא מחוץ לג'ינס שלי, מונחת, פשוקה, על האיזור שלפני שניה חפרה בתוכו. מכבידה עלי, לוחצת אותי מהכיסא אחורה ומסמנת לי לפשק את רגליי. אני תוהה אם אתה רוצה שאפול לאחור אבל שוב נענית לדרישה. נדמה שאתה גדול מספיק בשביל לתמוך בי גם אם אמעד בתרגיל הזה.

אני מפשקת רגליים וידיך, אחת מקיפה את חזי והשניה תופסת בין רגליי, מושכות אותי לאחור מן הכסא אל הרצפה. עדיין בגבי אליך. פתאום הבדלי הגובה נהיים משמעותיים. כמעט עשרים סנטימטרים מבדילים בינינו, על אף העקבים שעלי. ידיך ממשיכות לעטוף אותי, מחליפות מיקום, כך שעכשיו ידך הימנית, זו שטבלה במיצי, מונחת על שדי השמאלי, והשניה, אוחזת בכתפי השמאלית ומכוונת אותי לנוע פנימה, לעבר אחורי הבאר. לשירותים אתה מושך. זה ברור לגמרי. אני מרימה עיניים בפעם הראשונה, לגלות שלא רק הבארמן נועץ בנו מבט אלא גם מחצית מאוכלוסיית המקום. לא פלא שהדרך הולכת ומתפנה בפנינו, בלי שנידחק ונידחף. אתה דוחק את דלת שירותי הנשים בכתפך, מפתיע בחורה שבדיוק התכוונה לצאת ומתמרן אותנו, בגבנו למראות, אל תוך אחד התאים.

המקום לא צר במיוחד, אבל שנינו לא אנשים קטנים, כך שמרחב התימרון קטן.
"תתכופפי" אני שומעת אותך לוחש. פעם ראשונה שאני שומעת את קולך. משוכנעת עכשיו שזה אתה. (כאילו הייתי הולכת עם זה הלאה לולא הייתי משוכנעת כבר מקודם). עודי בגבי אליך ואת פניך עוד לא ראיתי, רק הרגשתי את הזיפים, את השיער הקצוץ ועורף רחב מאד.
"תתכופפי" אתה לוחש שוב, קצת פחות סבלני, וידך, מונחת בין שכמותיי, לוחצת אותי לפנים. האסלה מול פני. זה לא נראה טוב. אם זה מה שאתה מכוון אליו, אני לא מתכוונת ללכת עם זה. אבל אתה כנראה מזהה את הבעיה ומוריד את מכסה האסלה, הלא נקי במיוחד, למטה. עכשיו אני קצת פחות מוטרדת ונותנת ליד שלך לכופף אותי לפנים. ידי, שהיו כמעט פאסיביות עד עתה, לופתות את מושב האסלה. הריח מטריד. החשכה היחסית מבורכת. אמנם לא מאוחר אבל כבר ממש לא תענוג פה.

אני מרגישה את הזיקפה שנלחצה קודם אל גבי, כמעט שורפת חור במכנסיי שם מאחור ופתאום ידיך עוזבות אותי לגמרי. אני מופתעת, אגנך עודו לחוץ אלי בכוח, מצמיד את בירכי אל האסלה אבל הידיים נעלמו ואיתן סוג של תחושת ביטחון. אני מחילה להתרומם, להסתובב, לשבור את הקסם ואחת מידיך נוחתת שוב על שכמותיי. "לא להסתובב" אתה לוחש.
בתוך רגע נוסף נקשרות עיני בפיסת בד כלשהי. אני מרימה יד להקל את הלחץ על ארובות העין.
"תשאירי את הידיים במקום" עולה הלחישה התקיפה מכיוונך. היסוס קטן ואני עושה כדבריך. למה לקלקל?

רגל בועטת את רגליי לפישוק הרחב ביותר שמאפשרים קירות התא הקטנים. יד כבדה מחככת את ערוותי דרך בד המכנס שכבר ספוג לגמרי בנוזלי ומאחור אני שומעתחשה אותך נלחץ אלי בכוח, מתנשף מעט. רוכסן מכנסיי נפתח והם מופשלים למטה ביד בוטחת, אבל זה מצר שוב את הפישוק שלי ומערער את יציבותי בתנוחה הלא נוחה הזאת.
נדמה שלא איכפת לך. אתה חופן שני עכוזים בידיך, לוחץ, סוחט, מעביר אצבע ועוד אחת על בד התחתונים הספוג, לוחץ פנימה דרכם, לוחץ עצמך אליהם ולפתע, מגע קר כקרח בעורי ולחץ התחתונים משתחרר באחת. שוב אותו קור בצד השני - והתחתון נופל מעלי כמטלית משומשת.
אני שומעת את הרוכסן שלך נפתח, מרגישה אותך נפרד ממני, מאחור, לרגע, ואחר כך, בפתאומיות ובגסות שלא ציפיתי לה, את מפריד מעט את ירכיי זו מזו ונדחף פנימה באחת. טראח! עד הסוף.

הנה אחד שנמאס לו מהקדמות, אני אומרת לעצמי, מנסה להתרגל למה שקורה שם מאחור ולמטה.... אתה מתחיל לנוע, ידיך אוחזות במתניי, מצמידות אותי אליך ומרחיקות חליפות. אני כל כך רטובה, שאפילו מידות האיבר הנאות שנדחקות אלי שם למטה, לא מצליחות לספק אותי לגמרי. עוד אני רוצה. מסתבר שגנחתי את זה בקול כי מאחורי עולה "ששששש...." עצבני אבל בדרך פלא, יד אחת עוזבת את מתני ומטיילת קדימה, לעבר נקודת התענוג שלי, מפעילה לחץ לא רק על הדגדגן עצמו, אלא על כל הבטן התחתונה וכאילו מצמידה אותה אל האיבר הממלא אותי מבפנים. זה כל כך טוב שאני לא מצליחה להתאפק הרבה וגומרת. ברכי מתקפלות לעבר האסלה, לא מחזיקות אותי ואתה כנראה מתעצבן ומושך אותי חזרה לעמידה. דוחף עוד יותר חזק אם זה אפשרי בכלל. מצמיד אותי אליך בשתי ידיך על מתני. זה מתחיל לכאוב, על אף הרטיבות הרבה ואני מנסה להתפתל ולהתרחק קצת. אתה נותן לי שניה של מרחב פעולה ואז תופס בכתפי ולוחץ אותי ,במפתיע, למטה, עד למכסה האסלה. משאיר אותי כך, מרפקי מכופפים כלפי מעלה, פני לחוצות אל הפלסטיק המזוהם ואגנך דוחף את ברכיי שוב ושוב כנגד החרסינה הלבנה.

אני מרגישה אותך גומר. מריחה אותך גומר. מתכווצת עליך בכוח, במודע, כשאתה גומר, רוצה כבר שייגמר כל זה, רוצה להמשיך כך לנצח, וכשאתה פולט את האנחה האחרונה שלך, נשען עלי מאחור, מתקפל על גבי ומעביר את היד שלחצה אותי קודם למטה, בשיערי, אני יודעת בבירור שגמרת. מאד בשקט. אבל גמרת. דקה אחר כך, אתה יוצא מתוכי.
"אל תזוזי" אתה לוחש ואני שומעת אותך תולש נייר מגליל הנייר שבצד ומנקה את עצמך. אחר כך מרשרשים מכנסייך בדרכם מעלה ונרכס מאחורי רוכסן. ומה איתי?..... אתה אוחז אותי בכתפיי, מושך אותי לעמידה (זה כואב קצת אחרי התנוחה הדפוקה שהייתי בה בדקות האחרונות), עדיין לא מסיר את כיסוי העיניים. מסובב אותי אליך ומושיב אותי על הפלסטיק של מושב האסלה, שהרגע הרמת ממנו את המכסה. ידי מגששות לכיוונך, מנסות ללמוד אותך מתוך העיוורון שמתחת לבד.

אתה משעין אותי לאחור, מושך את אגני לפנים ובתוך שניה, ראשך בין רגליי ולשונך מטיילת על שפתי ערוותי. אין לך בעיה עם טעם הזרע שלך המעורב במיצים שלי, מסתבר. סחתיין. אני מתמכרת, מלטפת את השיער הקצוץ, מעבירה בו אצבעות, מטיילת את האוזניים ואל העורף ובינתיים, אצבע מצטרפת למעשי לשונך ואחריה עוד אחת, נדחקות פנימה בקלות, אחרי הזיון הכוחני משהו שכפית עלי כרגע.
"עוד" אני גונחת אליך בשקט, והפעם אתה לא משתיק אותי אלא מוסיף עוד אצבע ואני כבר מתחילה להרגיש את בסיס כף היד נלחץ פנימה. הלחץ אדיר והפישוק המוגבל שלי לא מאפשר הרבה. אתה מסיג אצבע אחת מבפנים, מגשש איתה לאחור ולאט לאט, משמן דרכה פנימה אל חור התחת שלי. הדוק וסגור ובתולי כמו שהוא. שניה של כאב והלחץ משני הכיוונים יחד עם הלשון שלא הפסיקה לעבוד לרגע, משלחים אותי אל מעבר לנקודה שבה אני יכולה לשלוט בעצמי. אלפי כנפיים קטנות מרפרפות מתחת לעורי, מעוותות את שריריי, כשאני גומרת את אחת האורגזמות החזקות שהיו לי אי פעם. בעיניים סגורות, עם גבר זר, בשירותים של פאב מלוכלך.

ידיך עוטפות את שדי כשאני מתאוששת. אחר כך אתה תוחב נייר לתוך ידי ומבקש שאתנקה. אני מתנקה ואתה מושך אותי לעמידה, מסובב אותי שוב בגבי אליך, מרים את מכנסיי, (אין כבר תחתונים להתייחס אליהם) ורוכס אותם עבורי.
כשנדמה ששנינו מסודרים ככל האפשר, אתה מסיר את הכיסוי מעל עיני ומסתובב יחד איתי אל הדלת. עדיין לא ראיתי את פניך.
כשאתה פותח את דלת התא, אני רואה אותך, מאחורי, במראה שממול. מהחיוך הזאבי על פניך ברור, שגם את זה תיכננת לפרטים.
אוי אתה מכוער. אבל מה זה משנה.... נתת לי את אחד הזיונים המדהימים שהיו לי בחיי.
בוא נלך לשתות משהו. הג'וני רד שלך בטח עוד מחכה שם על הבאר....

הספיקה לך הפנטזיה או שעכשיו צריך על אמת?...