סופרת

שלושה רגעים וחצי זה לקח. לא יותר מזה. אמא תמיד ספרה את הזמן ברגעים. הניסיון להבין כמה זה רגע, על לוח השעון המקווקוו מספרים תמיד העלה חרס, אז כשהיתה צריכה, פשוט ספרה רגעים. אחורה וקדימה... דרכים עקלקלות לרגעים האלה. פעם מתארכים, פעם קצרים עד ייאוש. לעולם אינם מסונכרנים עם צרכיה, אלא הולכים נגדם בדווקא מעצבן.

שלושה רגעים וחצי זה לקח ונגמר, כשמשא הגוף העצום התרומם מעליה, ירק משהו מזווית הפה והתרחק לחפש לעצמו עניין במקום אחר. רגע אחד, היא אומרת לעצמה, הוא לא אמור היה לעזור לי לקום עכשיו? ומתרוממת בעצמה מן העפר התחוח, מיישרת שמלה ורודה קצרצרה, מנערת עלים יבשים ומנגבת כתמי רטיבות מעל בטן וזווית עין. תוהה על הכאב השורף שנותר בין רגליה ומדדה הביתה.

תראי איך שאת מלוכלכת. איפה היית? אמא סופקת כפיים בתוך האקס-טריטוריה המופקרת של המטבח. תיכנסי להתקלח ובואי לאכול. ארוחת הערב תהיה מוכנה בעוד כמה רגעים.