המפגש הראשון
מאת orion's belt
15 במרץ 2004
(מוקדש ל- HQ)
מלכתי הפתיעה אותי כבר מהרגע הראשון.
הפלאפון צלצל חצי שעה לפני הזמן. הקול היה לא מוכר, מהוסס בשניה הראשונה, ואנילי, ההוראה לא.
"המשימה השתנתה להיום. אנחנו צריכים לנסוע לקנות נעליים."
נלחצתי.
בהתרגשות עצומה, ניסיתי להבין מה מלכתי אומרת לי. מלכתי מכוונת אותי למקום המפגש ואני לא מבין כלום, לא שומע כלום חוץ מהדם הזורם לראשי. יצאתי במהירות, מנסה לשחזר במוחי את הכיוונים.
טעיתי פעמיים.
היא עמדה שם.
אי אפשר היה לטעות. לבושה שחור. שיערה משולם. גם הרוח עצרה לכבודה. כוחה פורץ החוצה. גם אם היו עומדות שם אלף נשים, לא הייתי טועה.
עצרתי את מכוניתי, יצאתי בזריזות ופתחתי לה את הדלת. אוי לי אם מלכתי הייתה מחכה.
ברכב היא פנתה אליי בפעם הראשונה. קולה קול מלאכים. פקודותיה חדות כסכינים.
"ברור לך התפקיד שלך היום? היום אתה הנהג שלי. תקווה מאוד שאמצא את הנעליים שאני מחפשת, אחרת אכעס עליך מאוד."
התחלנו לנסוע. גופי רעד. פחדתי לעשות טעויות. פחדתי שפשוט אקפא במקומי.
הגענו לחנות הנעליים.
מלכתי הפתיעה אותי בפעם השנייה.
מלכתי דיברה על נעליים. האמנתי שאנו יוצאים לתור אחרי סנדלים לקיץ או נעליים לסיום החורף.
מלכתי יצאה לחפש מגפיים חדשים.
החניתי את הרכב. עמדתי בפתח החנות. מלכתי כבר הייתה בפנים, מתעניינת. עמדתי וצפיתי בה. לא העזתי להיכנס עד שלא נתנה בי את מבטה החודר ובאצבעה סימנה לי להיכנס.
בפנים מלכתי הפתיעה אותי בפעם השלישית.
מעבר לכשרונות המסחר שלה, שבהם לא הטלתי ספק לרגע, גיליתי את טוב ליבה של מלכתי.
למרות טעויותיי בתחילה, מלכתי שאלה את דעתי הלא חשובה, התעניינה בטעמי חסר החשיבות. אך יותר מכל, היא נתנה לי לצפות בה מודדת עוד ועוד זוגות של מגפיים. מלכתי נתנה לי להחזיק במגפיים, הסבירה מה היא מוצאת בהם.
מלכתי הייתה כל-כך טובה אליי עד שאפילו מוכר הנעליים היה בטוח כי אני בעלה ושאנו שווים.
לכל אורך הזמן שהייתי בחנות לא יכולתי לתהות מתי יבוא יומי ובו אעריץ את מלכתי נועלת את המגפיים שהיא עומדת לקנות היום.
כאן עליי לומר מספר מילים על מוכר הנעליים. אמנם הוא היה מוכר טוב ושכזה הוא הסתובב כל הזמן סביב מלכתי, אך היה בו משהו נוסף. אי אפשר היה לפספס את הניצוץ שבעיניו כל פעם שמלכתי הרימה את רגלה ותקעה אותה בבטנו במטרה לחלץ את רגלה המלכותית של מלכתי מתוך המגף. לא פספסתי גם את ידו שנשלחה אל גבה המלכותי כאשר התכופפה מלכתי לנעול מגף נוסף.
מלכתי יצאה עם שני זוגות מגפיים חדשות. יופיים עולה על כל דמיון.
סחבתי את השקיות לרכב. פתחתי את הדלת למלכתי ויצאנו לדרך.
יצאנו שוב לדרך. התקווה הייתה כי נמצא מקום בו נוכל לשוחח מעט. לצערי תקוותי לא התגשמה.
החזרתי את מלכתי לביתה. כאשר עמדה בחוץ עם רכישותיה בידיה רציתי לשאול האם תרצה שאסחוב אותם עד לפתח ביתה. פחדתי. על כך אני מלקה את עצמי עד היום.
נפרדנו לשלום.
נכנסתי לרכב וחשתי גאווה עצומה. לא רק שמיליתי את תפקידי, גם זכיתי להיות הראשון הרואה את מגפיה החדשות של מלכתי.
מלכתי הפתיעה אותי כבר מהרגע הראשון.
הפלאפון צלצל חצי שעה לפני הזמן. הקול היה לא מוכר, מהוסס בשניה הראשונה, ואנילי, ההוראה לא.
"המשימה השתנתה להיום. אנחנו צריכים לנסוע לקנות נעליים."
נלחצתי.
בהתרגשות עצומה, ניסיתי להבין מה מלכתי אומרת לי. מלכתי מכוונת אותי למקום המפגש ואני לא מבין כלום, לא שומע כלום חוץ מהדם הזורם לראשי. יצאתי במהירות, מנסה לשחזר במוחי את הכיוונים.
טעיתי פעמיים.
היא עמדה שם.
אי אפשר היה לטעות. לבושה שחור. שיערה משולם. גם הרוח עצרה לכבודה. כוחה פורץ החוצה. גם אם היו עומדות שם אלף נשים, לא הייתי טועה.
עצרתי את מכוניתי, יצאתי בזריזות ופתחתי לה את הדלת. אוי לי אם מלכתי הייתה מחכה.
ברכב היא פנתה אליי בפעם הראשונה. קולה קול מלאכים. פקודותיה חדות כסכינים.
"ברור לך התפקיד שלך היום? היום אתה הנהג שלי. תקווה מאוד שאמצא את הנעליים שאני מחפשת, אחרת אכעס עליך מאוד."
התחלנו לנסוע. גופי רעד. פחדתי לעשות טעויות. פחדתי שפשוט אקפא במקומי.
הגענו לחנות הנעליים.
מלכתי הפתיעה אותי בפעם השנייה.
מלכתי דיברה על נעליים. האמנתי שאנו יוצאים לתור אחרי סנדלים לקיץ או נעליים לסיום החורף.
מלכתי יצאה לחפש מגפיים חדשים.
החניתי את הרכב. עמדתי בפתח החנות. מלכתי כבר הייתה בפנים, מתעניינת. עמדתי וצפיתי בה. לא העזתי להיכנס עד שלא נתנה בי את מבטה החודר ובאצבעה סימנה לי להיכנס.
בפנים מלכתי הפתיעה אותי בפעם השלישית.
מעבר לכשרונות המסחר שלה, שבהם לא הטלתי ספק לרגע, גיליתי את טוב ליבה של מלכתי.
למרות טעויותיי בתחילה, מלכתי שאלה את דעתי הלא חשובה, התעניינה בטעמי חסר החשיבות. אך יותר מכל, היא נתנה לי לצפות בה מודדת עוד ועוד זוגות של מגפיים. מלכתי נתנה לי להחזיק במגפיים, הסבירה מה היא מוצאת בהם.
מלכתי הייתה כל-כך טובה אליי עד שאפילו מוכר הנעליים היה בטוח כי אני בעלה ושאנו שווים.
לכל אורך הזמן שהייתי בחנות לא יכולתי לתהות מתי יבוא יומי ובו אעריץ את מלכתי נועלת את המגפיים שהיא עומדת לקנות היום.
כאן עליי לומר מספר מילים על מוכר הנעליים. אמנם הוא היה מוכר טוב ושכזה הוא הסתובב כל הזמן סביב מלכתי, אך היה בו משהו נוסף. אי אפשר היה לפספס את הניצוץ שבעיניו כל פעם שמלכתי הרימה את רגלה ותקעה אותה בבטנו במטרה לחלץ את רגלה המלכותית של מלכתי מתוך המגף. לא פספסתי גם את ידו שנשלחה אל גבה המלכותי כאשר התכופפה מלכתי לנעול מגף נוסף.
מלכתי יצאה עם שני זוגות מגפיים חדשות. יופיים עולה על כל דמיון.
סחבתי את השקיות לרכב. פתחתי את הדלת למלכתי ויצאנו לדרך.
יצאנו שוב לדרך. התקווה הייתה כי נמצא מקום בו נוכל לשוחח מעט. לצערי תקוותי לא התגשמה.
החזרתי את מלכתי לביתה. כאשר עמדה בחוץ עם רכישותיה בידיה רציתי לשאול האם תרצה שאסחוב אותם עד לפתח ביתה. פחדתי. על כך אני מלקה את עצמי עד היום.
נפרדנו לשלום.
נכנסתי לרכב וחשתי גאווה עצומה. לא רק שמיליתי את תפקידי, גם זכיתי להיות הראשון הרואה את מגפיה החדשות של מלכתי.
