לצאת משליטה
מאת עוגיעוגי(לא בעסק)
24 במרץ 2004
בערב הראשון כל הידידים שלי התייצבו, התירוץ היה משחק כדורסל. קלטתי שמדי פעם אחד מהם זורק לעברי מבט מודאג, נראיתי לחוצה. לא רציתי לספר להם שאני בלחץ היסטרי מזה שארבעה גברים סטרייטים יושבים אצלי בבית ואני הולכת לשלם על זה ביוקר.
מאוחר יותר מישהו זרק "נו מה עם אוכל?" קמתי להכין ארוחת ערב. הלחץ רק גבר אצלי, שהעונש הפעם יהיה אכזרי במיוחד, גם מבשלת להם... ואז זה הכה בי! אני לא הולכת להיענש יותר, זה נגמר.
ביום השני אימא שלי התקשרה שבע פעמים כדי לוודא שאני בסדר. נשבעתי לה שמצבי מצוין אבל היא לא השתכנעה והופיעה אצלי בבית עם שקית מלאה בחוטינים עם קטיפות, סרטים ותחרות. "בשביל מה זה?" שאלתי, קצת מבולבלת, בכל זאת, נגמר.. "זה בשביל הבא!" היא הצהירה, מאד מרוצה מעצמה. הבטחתי לה שאני באמת באמת בסדר ושאני לא רוצה את "הבא!", רוצה קצת לבד, היא עדיין לא נראתה משוכנעת.
ביום השלישי הלכתי לסופר. מילאתי את העגלה בלי לחשוב בכלל ורק כשהגעתי לקופה קלטתי שחצי מהדברים אני בכלל לא אוכלת, זה בשבילו. החזרתי את הכול ופתאום התחלתי להבין מה קורה לי, אפילו שנגמר אני עדיין בשליטתו, זה מצא חן בעיני והגעתי למסקנה שזה לא כל כך נורא, לא חייבים גמילה מיידית, החזרתי את האשכוליות האדומות לעגלה.
ביום הרביעי ניקיתי את הבית. שמתי לי את המוזיקה שאני כל כך אוהבת והוא כל כך שונא ורקדתי עם המגב, היה לי מצב רוח מעולה, זה המשיך להפתיע אותי. פנטזתי על עונשים וכשמצאתי קונדום משומש מתחת למיטה אמרתי שלום לזרעונים החמודים, חשבתי על כמה שאני אוהבת את אבא שלהם והמשכתי לרקוד.
ביום החמישי הייתה ברית לבן של חברים שלי, דפקתי הופעה ויצאתי. הצטערתי שאני כבר לא יכולה לענוד את הקולר שלי אז שמתי שרשרת במקום ושיחקתי בה מדי פעם, נזכרת...
האימא הטרייה הסתערה עלי בכניסה, "נו איפה הוא? אנחנו מתים כבר להכיר אותו!" חייכתי ואמרתי שנגמר.
היא הסתכלה עליי במבט סוקר ושאלה "ולמה את נראית כל כך מאושרת?" עניתי שאני לא יודעת, אבל טוב לי ואני שלמה עם זה. היא תפסה אותי ביד וגררה אותי לעבר השולחן "של החברים". בדרך כלל אני משתעממת מוות באירועים האלה, כולם מדברים על חיתולים והג'ימבורי אבל הפעם קרה משהו שונה. היא ריכזה את כל הבנות ביחד והעבירה את כל הילדים לבעלים, הן הסתכלו עליי במבטים של חוקרי קג"ב. "אני בסדר, בחיי שאני בסדר..." חזרתי ואמרתי.
הפסיכולוגית שאלה אותי איך אני מרגישה עם הפרידה. אמרתי לה שאני סבבה, יש לי אהבה בלב אבל אני רוצה להיות לבד וטוב לי עם זה. היא שאלה אם אני בטוחה שאני לא מחכה שהוא יחזור, עניתי שאני בטוחה.
הרופאה, גרושה בהתהוות, שאלה בהתלהבות מתי אני לוקחת אותן לדאנג'ן, עכשיו כשמותר לי לחזור לשם, אמרתי שהן מוזמנות ללכת לבד, אני לא הולכת לשם בזמן הקרוב. הן שתקו קצת, ראו שכל אחת עם המחשבות שלה ואז עורכת הדין ירתה שאני חייבת להשתחרר ממנו ושהוא לא יכול להגיד לי מה לעשות יותר ושזכותי ללכת לאן שאני רוצה.
הפסיכולוגית שאלה אם אני חוששת לראות אותו עם נשים אחרות ואולי בגלל זה אני לא רוצה לחזור לשם. דמיינתי אותו בראשי עם נשים אחרות וזה לא הפריע לי, חייכתי ואמרתי שזה לא מפריע לי.
הרופאה שאלה אם אני בטוחה, "אפילו לא כשאת חושבת עליו עם הגמדה הבלונדינית? זו עם הניק הפלצני?"
התחלתי לצחוק, הן כאלה חמודות כשהן מדקלמות את כל המושגים האלה, מתעניינות ודואגות אבל עדיין לא מבינות. הסברתי להן שאני אוהבת אותו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר עם מי שתעשה אותו מאושר.
הרופאה נראתה מתוסכלת, "אז למה את לא לוקחת אותנו לדאנג'ן?"
"כי אסור לי!" חייכתי, מחכה שהן ירדו מהעניין, הן המשיכו לבהות בי.
"תראו", התחלתי להסביר, "הייתה לי את הזכות..."
"לתת שרות!" שלושתן צעקו, מתגלגלות מצחוק...
"גם", אמרתי "וגם את הזכות להיות שייכת וזו מי שאני, אני צריכה להיות שייכת אבל עכשיו אני צריכה להיות שייכת רק לי, אתן מבינות?"
עורכת הדין חייכה, היא אמרה, "את לא רוצה לצאת מהשליטה כדי להמשיך לצאת משליטה?"
"בדיוק!" יצאה לי צעקה, פתאום קלטנו שנשארנו לבד בשולחן, כולם ברחו.
ביום השישי החרמנות התחילה להציק לאללה, התקשרתי לחברה שחבר שלה חי בחו"ל, שאלתי כמה זמן לוקח עד שזה עובר, היא ענתה בייאוש שאחרי חודשיים מתחילים להתרגל. בהיתי במגירת הצעצועים שלי והחלטתי לקנות לעצמי מתנה. הלכתי לעיר ונכנסתי לחנות תפירה, קניתי לי גלגל סיכות.
בערב עשיתי אמבטיית קצף, שיחקתי עם הזרמים של המים אבל לא הרשתי לכלבה לגמור, החלטתי שמגיע לה סשן. הלכתי לחדר השינה ושמתי עליי את אחד מהחוטינים החדשים, התחלתי להעביר את גלגל הסיכות על העורף, אחרי כמה דקות הכנסתי יד לתחתונים, הכלבה טפטפה כמו שכלבה אמורה לטפטף... ענדתי לעצמי את הקולר וחיברתי אליו את השרשראות של המצבטים שהוא קנה לי ליום האהבה, חיברתי אותם לפטמות. לקחתי את הוויברטור והחדרתי אותו דרך התחתונים, כרעתי על ארבע והתחלתי לזוז קדימה ואחורה, מדמיינת יד מצליפה, חבלים שצובטים ושוט שחותך את האוויר, הפעם הרשתי לה לגמור, הכלבה ישנה כמו מלאך בלילה הזה.
ביום השביעי הלכתי להצגת בוקר של "תחת שמי טוסקנה", יצאתי משם חולמנית מתמיד, נזכרתי בחיים שבניתי לי שם ואיך בניתי לי חיים חדשים כשחזרתי לארץ ואיך אני עושה את זה שוב ושוב לאורך השנים ודי בהצלחה.
בערב עשיתי ארוחת הפתעה ליום ההולדת של חברה שלי. הכנתי אוכל איטלקי, ברוסקטות, קרוסטינים, אנטיפסטי, פסטות, חברים הביאו המון יין ומוס שוקולד. לקראת סוף הערב כשכבר היינו מבושמים לחלוטין, היא לחשה לי באוזן שזה כמו בסרט, היא הרימה את הכוס שלה ואמרה "לחיי התחלות חדשות!", הרמתי את הכוס שלי ואמרתי "לחיי שליטה חדשה!".
מאוחר יותר מישהו זרק "נו מה עם אוכל?" קמתי להכין ארוחת ערב. הלחץ רק גבר אצלי, שהעונש הפעם יהיה אכזרי במיוחד, גם מבשלת להם... ואז זה הכה בי! אני לא הולכת להיענש יותר, זה נגמר.
ביום השני אימא שלי התקשרה שבע פעמים כדי לוודא שאני בסדר. נשבעתי לה שמצבי מצוין אבל היא לא השתכנעה והופיעה אצלי בבית עם שקית מלאה בחוטינים עם קטיפות, סרטים ותחרות. "בשביל מה זה?" שאלתי, קצת מבולבלת, בכל זאת, נגמר.. "זה בשביל הבא!" היא הצהירה, מאד מרוצה מעצמה. הבטחתי לה שאני באמת באמת בסדר ושאני לא רוצה את "הבא!", רוצה קצת לבד, היא עדיין לא נראתה משוכנעת.
ביום השלישי הלכתי לסופר. מילאתי את העגלה בלי לחשוב בכלל ורק כשהגעתי לקופה קלטתי שחצי מהדברים אני בכלל לא אוכלת, זה בשבילו. החזרתי את הכול ופתאום התחלתי להבין מה קורה לי, אפילו שנגמר אני עדיין בשליטתו, זה מצא חן בעיני והגעתי למסקנה שזה לא כל כך נורא, לא חייבים גמילה מיידית, החזרתי את האשכוליות האדומות לעגלה.
ביום הרביעי ניקיתי את הבית. שמתי לי את המוזיקה שאני כל כך אוהבת והוא כל כך שונא ורקדתי עם המגב, היה לי מצב רוח מעולה, זה המשיך להפתיע אותי. פנטזתי על עונשים וכשמצאתי קונדום משומש מתחת למיטה אמרתי שלום לזרעונים החמודים, חשבתי על כמה שאני אוהבת את אבא שלהם והמשכתי לרקוד.
ביום החמישי הייתה ברית לבן של חברים שלי, דפקתי הופעה ויצאתי. הצטערתי שאני כבר לא יכולה לענוד את הקולר שלי אז שמתי שרשרת במקום ושיחקתי בה מדי פעם, נזכרת...
האימא הטרייה הסתערה עלי בכניסה, "נו איפה הוא? אנחנו מתים כבר להכיר אותו!" חייכתי ואמרתי שנגמר.
היא הסתכלה עליי במבט סוקר ושאלה "ולמה את נראית כל כך מאושרת?" עניתי שאני לא יודעת, אבל טוב לי ואני שלמה עם זה. היא תפסה אותי ביד וגררה אותי לעבר השולחן "של החברים". בדרך כלל אני משתעממת מוות באירועים האלה, כולם מדברים על חיתולים והג'ימבורי אבל הפעם קרה משהו שונה. היא ריכזה את כל הבנות ביחד והעבירה את כל הילדים לבעלים, הן הסתכלו עליי במבטים של חוקרי קג"ב. "אני בסדר, בחיי שאני בסדר..." חזרתי ואמרתי.
הפסיכולוגית שאלה אותי איך אני מרגישה עם הפרידה. אמרתי לה שאני סבבה, יש לי אהבה בלב אבל אני רוצה להיות לבד וטוב לי עם זה. היא שאלה אם אני בטוחה שאני לא מחכה שהוא יחזור, עניתי שאני בטוחה.
הרופאה, גרושה בהתהוות, שאלה בהתלהבות מתי אני לוקחת אותן לדאנג'ן, עכשיו כשמותר לי לחזור לשם, אמרתי שהן מוזמנות ללכת לבד, אני לא הולכת לשם בזמן הקרוב. הן שתקו קצת, ראו שכל אחת עם המחשבות שלה ואז עורכת הדין ירתה שאני חייבת להשתחרר ממנו ושהוא לא יכול להגיד לי מה לעשות יותר ושזכותי ללכת לאן שאני רוצה.
הפסיכולוגית שאלה אם אני חוששת לראות אותו עם נשים אחרות ואולי בגלל זה אני לא רוצה לחזור לשם. דמיינתי אותו בראשי עם נשים אחרות וזה לא הפריע לי, חייכתי ואמרתי שזה לא מפריע לי.
הרופאה שאלה אם אני בטוחה, "אפילו לא כשאת חושבת עליו עם הגמדה הבלונדינית? זו עם הניק הפלצני?"
התחלתי לצחוק, הן כאלה חמודות כשהן מדקלמות את כל המושגים האלה, מתעניינות ודואגות אבל עדיין לא מבינות. הסברתי להן שאני אוהבת אותו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר עם מי שתעשה אותו מאושר.
הרופאה נראתה מתוסכלת, "אז למה את לא לוקחת אותנו לדאנג'ן?"
"כי אסור לי!" חייכתי, מחכה שהן ירדו מהעניין, הן המשיכו לבהות בי.
"תראו", התחלתי להסביר, "הייתה לי את הזכות..."
"לתת שרות!" שלושתן צעקו, מתגלגלות מצחוק...
"גם", אמרתי "וגם את הזכות להיות שייכת וזו מי שאני, אני צריכה להיות שייכת אבל עכשיו אני צריכה להיות שייכת רק לי, אתן מבינות?"
עורכת הדין חייכה, היא אמרה, "את לא רוצה לצאת מהשליטה כדי להמשיך לצאת משליטה?"
"בדיוק!" יצאה לי צעקה, פתאום קלטנו שנשארנו לבד בשולחן, כולם ברחו.
ביום השישי החרמנות התחילה להציק לאללה, התקשרתי לחברה שחבר שלה חי בחו"ל, שאלתי כמה זמן לוקח עד שזה עובר, היא ענתה בייאוש שאחרי חודשיים מתחילים להתרגל. בהיתי במגירת הצעצועים שלי והחלטתי לקנות לעצמי מתנה. הלכתי לעיר ונכנסתי לחנות תפירה, קניתי לי גלגל סיכות.
בערב עשיתי אמבטיית קצף, שיחקתי עם הזרמים של המים אבל לא הרשתי לכלבה לגמור, החלטתי שמגיע לה סשן. הלכתי לחדר השינה ושמתי עליי את אחד מהחוטינים החדשים, התחלתי להעביר את גלגל הסיכות על העורף, אחרי כמה דקות הכנסתי יד לתחתונים, הכלבה טפטפה כמו שכלבה אמורה לטפטף... ענדתי לעצמי את הקולר וחיברתי אליו את השרשראות של המצבטים שהוא קנה לי ליום האהבה, חיברתי אותם לפטמות. לקחתי את הוויברטור והחדרתי אותו דרך התחתונים, כרעתי על ארבע והתחלתי לזוז קדימה ואחורה, מדמיינת יד מצליפה, חבלים שצובטים ושוט שחותך את האוויר, הפעם הרשתי לה לגמור, הכלבה ישנה כמו מלאך בלילה הזה.
ביום השביעי הלכתי להצגת בוקר של "תחת שמי טוסקנה", יצאתי משם חולמנית מתמיד, נזכרתי בחיים שבניתי לי שם ואיך בניתי לי חיים חדשים כשחזרתי לארץ ואיך אני עושה את זה שוב ושוב לאורך השנים ודי בהצלחה.
בערב עשיתי ארוחת הפתעה ליום ההולדת של חברה שלי. הכנתי אוכל איטלקי, ברוסקטות, קרוסטינים, אנטיפסטי, פסטות, חברים הביאו המון יין ומוס שוקולד. לקראת סוף הערב כשכבר היינו מבושמים לחלוטין, היא לחשה לי באוזן שזה כמו בסרט, היא הרימה את הכוס שלה ואמרה "לחיי התחלות חדשות!", הרמתי את הכוס שלי ואמרתי "לחיי שליטה חדשה!".
