שתן

"יא מזדיין".
זה כל מה שהוא אמר, ומספיק חזק כדי שאשמע.
חזרתי ממינרווה, ומתתי להשתין את כל הבירות שהורדתי שם. אז נכנסתי לאיזו סמטה ליד שוק הכרמל, לאיזה חצר של בית שבבניה, עמדתי והשתנתי.
הוא היה גבוה, גדול ורחב, שיכור בעליל, וברור שבא לו לחפש ריב. נראה לא רע בכלל, פחות משלושים. כנראה רוסי. מזווית העין ראיתי שהוא משחק בחנות המכנסיים. הוא לבש סוג של מדים, כנראה עובד באבטחה, שמירה או משהו דומה. לא צפונבון כמוני עם נעלי עור, מכנסי דיזל שחורים, וחולצת משי ורסציה שחורה. מזווית העין, ברור היה לי שהוא מסוכן, ולא במובן החיובי.
אני די פחדן בסה"כ, ולא נכנס לקרבות חסרי סיכוי, במיוחד עם משהו ששוקל 20 קילו יותר ממני.
"יא בולע", הוא קרא שוב, שנינו לבד בחצר הבית הנטוש. ברור היה לי שהוא בודק אותי, מתגרה ומשחר לטרף.
ואז זה, קרה, לא יודע איך ולמה (אולי הבירות): "יא רוסי מניאק", צעקתי בחזרה.
"מה בדיוק אמרת, יא מזדיין", הוא התחיל להתקרב אלי.
נשבע, שלא יודע מה עבר עלי, אני לא מתאבד שיעי, אבל היה כזה ערב משעמם במינרווה, עוד ערב של מלא הבטחות שהתבדו, ושתיתי כל כך הרבה, שכוסאמק, למה לא ננסה את הדבר האמיתי פעם. הסתכלתי עליו, בלבן של העיניים. "קראתי לך רוסי מזדיין, למה אתה גם לא שומע, שאתה מזדיין, כמו שאתה גם מכוער ?"
אזעקות ההישרדות צרחו, כל נורות האזהרה נדלקו, והתחלתי להזיז את עצמי, להתרחק ממנו, לנסות לצאת מהחצר המסריחה הזו של הבית הנטוש, הבנתי שאם לא, לא אגמור כאן טוב, חייבת להיות יציאה מכאן, הינה, יציאה מהבנין הנטוש, כוס אמק, זו ירידה למרתף, והוא אחרי, ואנחנו לבד, הלך עלי.
הוא קרע את חולצת המשי השחורה, מפיל אותי לבטון, הגבר הגדול שכרגע קיללתי. שיט.
הראש היכה בבטון, בטח זעזוע מח, חשבתי, לא רציתי לגוע, בטח יש שם דם. עכשיו איך בדיוק אני אחייג למישהו בנייד שיציל אותי.
המניאק הרוסי גהר עלי, הרגשתי את נשימתו הרעה. הוא התחיל לתת לי סטירות חזקות, לחי ימין, שמאל, שמאל, ימין, "יא בולע", קילל, "יא מוצץ, אני אראה לך מי כאן רוסי." אני באמת מזדיין, חשבתי לעצמי, ובאמת שמגיע לי מה שיקרה, התחלתי לאבד את הפוקוס.
בסיטואציה אחרת, דווקא היתה מדליקה אותי הקשיחות שלו, לא מתרומם כמוני, מבושם בז'אן-פול-גוטייה, רק ריח של אלכהול, זיעה, סיגריות וזעם אין סופי.
הוא היכה בי, כיסח ללא רחמים, בין הבטן לפנים, סטירות ללסת, לא יכולתי לנשום, בטח עם הדם שהתחיל לזרום בכמויות מהאף. הוא גהר מעלי, 5 ס"מ מהאף, ראיתי אותו מחייך, חיוך רע להפליא.
"יא מזדיין", הוא ירק לי לפה. זה היה כבר יותר מידי, ודחפתי אותו ממני. או, כמה שזה הפתיע אותו. כמעט והצלחתי לעמוד, רק כמה צעדים, רק כמה מטרים מהאורות הבטוחים של רחוב אלנבי.
אין מזל. הוא תפס אותי, מטיח שוב את הראש שלי בקיר.
"יא בן זונה מזדיין, מוצץ זין, חשבת שתברח, אה יא כוסית, היית מת." הוא הצליב לי את הידיים לאחור, מכופף אותם בכאב נוראי, כשלפתע, באופן מפתיע, הפסיק לכאוב לי. הרגשתי שכאילו יצאתי מהגוף שלי, והתחלתי להביט מהצד. זה לא כאב לי בכלל, שהוא התחיל לבעוט. אני הרי יצאתי מהגוף שלי, ועמדתי בצד להסתכל, הצחקת אותי, יא מניאק, זה לא כואב לי כבר יותר.
"יא בולע, רוצה לבכות, יא נטחן.", הוא המשיך באגרופים.
כנראה שאשכרה מדובר היה בפסיכופט אמיתי, הבנתי, וכנראה שיש לי מספיק סיבות לבכות עכשיו. כן והתחלתי לבכות, כמו קוקסינל סיסי לפני גבר אמיתי.
"תבכה, יא מתרומם, תבכה, זה בינכה לא יעזור".
שאז חזרתי לגוף שלי, ונשענתי לאחור, על הבטון הקר והמנוכר. הוא פתח את כפתורי החנות שלו, והזין שלו עמד בטרוף, כנראה שהדליק אותו שהוא מכאיב לי, או שהוא יודע שאני כבר לא מסוגל להחזיר. החלטתי ביצר הישרדותי, בתקווה שיחדל מלהכות, להכנע לכל מה שיקרה.
הוא שילשל את המכנסיים שלו מטה, והדהימה אותי הזקפה הענקית שלו. הוא החזיק את הבסיס של הזין שלו ביד, וראיתי ניצוץ של טיפה על קצה החור. ומשם ישר לתוך הפה שלי, שכבר היה חצי פתוח, בגלל שכל האף היה מלא בדם, ולא יכולתי לנשום.
הייתי מרגיש הרבה יותר טוב, אם הזין שלי לא היה מתנפח בטרוף בתוך תחתוני הקלווין קליין המזורגגים האלה, כואב ממש, ורוצה לצאת, להשתחרר. לא רציתי לשחררו, אבל הידיים שלי, מסתבר, עדיין פועלות.
"יא בולע, תבכה שאתה מוצץ לי", הוא המשיך להכות עם הזין שלו על הפנים שלי, גדול, וחזק ועבה ומכאיב.
"מה אתה לא רוצה את הזין שלי ", ואז, ומשום מה, עלה לי בראש הרעיון המוטרף, שאם אני אענה לו "לא", אז אולי הוא פשו יעזוב וילך, אולי יירק ויקלל, אבל ילך, אולי הוא בעצמו מתבייש מהזיקפה שלו. הרגשתי את הזין שלו על הלשון שלי,
"לא, לא רוצה אותו", עניתי בטפשות אופיינית.
או אלוהים, רק אז ראיתי על הפנים שלו, עד כמה טעיתי. ולא יודע מה בדיוק קרה אחרי זה, אם סגרתי את העיניים שלי, או פתחתי יותר את הפה, סביר ששניהם. וכן, תמיד הייתי מוצץ זרגים, ומהמצטיינים ביותר, והוא התכופף, נשען על ידיו, הביא לי אותו עמוק עמוק, עד שלא ידעתי לאן, וגם לא היה לי כבר אכפת, גם אם הוא ממשיך ודופק לי את הראש באותה הזדמנות על הבטון.
ואז, חשבתי לנשוך את הזין שלו, עם השיניים שנותרו לי, אבל כנראה שגם נותר עוד קצת הגיון בראש המדמם, אז פערתי, והמשכתי, והוא היה עבה, ומזיע. והריח כמו של המניאק כולו, מלוכלך ועשיר בארומה משלו.
אז ההגיון עבר לידיים, שלא חשבו בכלל לדחוף אותו מעלי, מה פתאום, אלא ביצעו במיומנות רבה את הטריקים המוכרים עם הביצים, מעסה את השרירים בגב שלו, וחש את הכח והטרוף, שדופק לי תראש. ועכשיו הוא כבר הוריד ממני גם שאריות החולצה, ואת הקלווין קליין המלחיץ, והצמדתי אותו אלי, דוחף אותו עמוק לגרון.
ואז הוא גמר בתוכי, בכמויות מסחריות ובטעם של קוקטייל וודקה עם ערק זולים וזורקים. ויצא. ואז יכולתי שוב לנשום, ולהביט על הזין שלי, שעדיין עמד בטרוף.
"יא מזדיין", הוא אמר, והפעם נשמע קצת אחרת, רגוע ועייף, ופחות מטורף.
ואז הוא התחיל להשתין עלי, להשתין על כולי, על הזין שלי שעמד כמגדלור.
"אתה נהנה מזה, יא הומו, אהה", הוא בעט לי בצלעות, גילגל אותי, והלך. והבאתי ביד, והשפרצתי המון.
והתגלגלתי על הבטון, ומצאתי את הנייד, וחייגתי 100, ונרדמתי. ולחוקר במיון באיכילוב, הסברתי, שאני באמת לא יודע מדוע השלושה ששדדו אותי לא לקחו גם את השעון, שזה באמת מוזר.
ושהלך החוקר, באה איזו אחות מתוקה, ובחיוך סיפרה לי שעשו לי 25 תפרים בסה"כ, ושבאמת אין לי מה להתבייש, שבאתי עם בגדים מלאים בשתן, כי זה קורה בתל-אביב כל הזמן, ואפילו סיפורים יותר גרועים מזה, והבעיה היחידה היא שהריח נדבק, ולא עובר בכביסה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת.
"כן, אני מבין למה את מתכוונת", מלמלתי, "באמת אין שום דבר להתבייש בו".