מהרגע הראשון שראיתי אותו בטלביזיה במבחנים ל"כוכב נולד", כמו מאות אלפי בנות ובנים ברחבי הארץ, התאהבתי בו עד כאב. ומאז, כוסס ציפורניים, התפללתי והצבעתי עבורו עשרות פעמים, רק כדי להיות בטוח שלא יעזוב...

ברקע השיר "הסלע האדום" של אריק לביא ז"ל, המספר על "מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר", ואני נוסע רועד מפחד למרתף האפל שנאמר לי עליו שיש בו הכל חוץ מאהבה ורכות, בעיר זרה, חמה ורחוקה, כשאיש לא יודע איפה אני ולמה...

כשבאתי אליו, הוא אמר לי שהתנהגתי רע מאד, ושמגיע לי עונש קשה. ואז הוא ציווה עלי לשכב על הבטן, וסרבתי. אבל לא כל מה שמשפר את הרגשתנו מועיל לנו, ולא כל מה שמכאיב לנו הוא רע, וחוץ מזה, יש לנו ברירה?...

לעיתים, האדון האמיתי שכל חייך חיפשת, מתגלה בסטודנט חמוד, ממושקף, המגיע אליך, בשעה של חסד, על אופניים בלות.

סיפור מחווה לצ'כוב, שמת בגיל 44 בלבד, ושביצירתו המדהימה הציג את גיבוריו חסרי ההוד, באירוניה דקה ומאופקת, ובהימנעות מכל הערה שיפוטית.

עד כמה רחוק ניתן להגיע בכניעות, למקום בו העצמי מאבד כל משמעות, המקום שהרבה מאיתנו חולמים עליו, אבל רק מעטים הגיעו.

היש דבר יותר מדליק משני בחורים שריריים מתאבקים, כאשר לפתע ההיאבקות התמימה והספורטיבית הופכת לסקס חזק ושתלטני?

חזרתי ממינרווה, ומתתי להשתין את כל הבירות שהורדתי שם. אז נכנסתי לאיזו סמטה ליד שוק הכרמל, לאיזה חצר של בית שבבניה, עמדתי והשתנתי.
הוא היה גבוה, גדול ורחב, שיכור בעליל, וברור שבא לו לחפש ריב.