האדון
מאת מאזו(מתחלף)
5 ביולי 2004
הוא היה בן 40, נמוך, מוגבל ורע לב. ראשו גדול וגזוז עד קרחת, ושפתיו שמנות. העבד שלו כבן 30, רגיש ורך, ותנועותיו כולן מלאות עצלות מתוקה. הם יצאו יחד למועדון. ולפתע כעס האדון, והחל מקנא לעבד, שמתחנחן ומצטעצע למול החתיכים הרזים והגבוהים שבמועדון.
בייחוד התעוותו פניו כשראה את העבד שלו רוקד עם צעיר שחרחר, שעיניו שחורות ופעורות ועצמות לחייו גבוהות. האדון הניע את רגליו בכעס, עושה תנועות נפתלות ברכיו, משל היה מוקיון הנמשך בחוטים. והעבד רוטט בכל גופו, מפזז עם הצעיר ברחבה, מגלגל עיניו לתקרה, כנוגע אך בקושי ברצפה, ונדמה לו, שאינו נמצא על רחבת הריקודים כלל, אינו במועדון קרתני, אלא אי-שם הרחק-הרחק בעננים! לא רק פניו, אלא כל גופו, אמר עונג עילאי.
האדון חש שאינו יכול לסבול את זה. התחשק לו לפגוע בעונג הזה, לתת לעבד להרגיש שהוא שכח עצמו לרגע קל, שהחיים כלל אינם כה נפלאים, כפי שנדמה לו עכשיו, כשהוא הלום קסם.
"חכה, אני אראה לך מה זה, לחייך חיוך של עונג", רטן האדון לעצמו. רגשות קטנוניים של קנאה, התמרמרות, כבוד עצמי פגוע, שנאת בריות זעירה, המתחזקת בעטיה של וודקה, החלה לרחוש בו כעכברים. הוא חיכה בקוצר רוח להפסקה רגעית של הדי.ג'יי, ואז ניגש לעבד.
"בוא הביתה", הפטיר האדון.
"למה, ממש מוקדם", ענה העבד.
"כי אני אומר לך לבוא הביתה", אמר האדון לאט, ובהגשה, ופניו לבשו ארשת רעה.
"למה, מה קרה ?", שאל העבד.
"לא קרה שום דבר, אבל אני רוצה שתבוא איתי הביתה, ומייד... זה רצוני, זה הכל."
העבד לא פחד מהאדון, אך התבייש נורא מהחברים שישבו איתו על הספה והתחילו לצחוק. הוא קם, וזז עם האדון לפינה.
"מה קרה השתגעת ? מה פתאום לחזור הביתה, שילמנו מלא כסף, ועכשיו אפילו עוד לא אחת."
"כי אני רוצה, וגמרנו, חבל על הזמן, וסוף הסיפור", ענה האדון.
"אז לך בעצמך, אם אתה רוצה", ענה העבד.
"אם אני הולך, הכל נגמר בינינו", אמר האדון.
האדן ראה את פני העבד, וכמה הוא סובל, והוקל על ליבו.
העבד התחנן להישאר במועדון, ולו עוד חצי שעה, התנצל, נשבע, רק עוד עשר דקות, חמש דקות.
"כרצונך, תשאר, אבל אז אין לך לאן לחזור", אמר האדון.
חיוור, נושך את השפתיים, וכמעט בוכה, נפרד העבד מהחברים.
"למה אתה הולך, חמוד", שאלו החברים.
"כי יש לו כאב ראש", השיב האדון במקומו.
לאחר שיצאו מהמועדון, עשו הזוג את כל הדרך עד הבית בשתיקה. האדון הלך בעקבות העבד, ובהביטו בדמותו הכפופה, מוכת הצער והמושפלת, נזכר ברוגז שהתעורר בו במועדון, וההכרה שהעונג של העבד כבר היה כלא היה, מילאה את לבו הרגשה של ניצחון.
והעבד בקושי הזיז את רגליו... עדיין היה תחת רישומם של המוסיקה, הריקודים, השיחות, והצעיר השחרחר. הוא הלך ושאל את עצמו, על מה אלוהים העניש אותי כל כך. השנאה שבה האזין לצעדיו הכבדים של האדון מאחוריו, גרמה לו שיחוש מרירות, עלבון ומחנק. הוא שתק, מאחר שידע שהאדון שלו חסין מפגיעתן של מילים. מה לו ולמילים. הרע שבאויבים לא היה מסוגל להעלות על הדעת חוסר אונים גדול מזה.
בייחוד התעוותו פניו כשראה את העבד שלו רוקד עם צעיר שחרחר, שעיניו שחורות ופעורות ועצמות לחייו גבוהות. האדון הניע את רגליו בכעס, עושה תנועות נפתלות ברכיו, משל היה מוקיון הנמשך בחוטים. והעבד רוטט בכל גופו, מפזז עם הצעיר ברחבה, מגלגל עיניו לתקרה, כנוגע אך בקושי ברצפה, ונדמה לו, שאינו נמצא על רחבת הריקודים כלל, אינו במועדון קרתני, אלא אי-שם הרחק-הרחק בעננים! לא רק פניו, אלא כל גופו, אמר עונג עילאי.
האדון חש שאינו יכול לסבול את זה. התחשק לו לפגוע בעונג הזה, לתת לעבד להרגיש שהוא שכח עצמו לרגע קל, שהחיים כלל אינם כה נפלאים, כפי שנדמה לו עכשיו, כשהוא הלום קסם.
"חכה, אני אראה לך מה זה, לחייך חיוך של עונג", רטן האדון לעצמו. רגשות קטנוניים של קנאה, התמרמרות, כבוד עצמי פגוע, שנאת בריות זעירה, המתחזקת בעטיה של וודקה, החלה לרחוש בו כעכברים. הוא חיכה בקוצר רוח להפסקה רגעית של הדי.ג'יי, ואז ניגש לעבד.
"בוא הביתה", הפטיר האדון.
"למה, ממש מוקדם", ענה העבד.
"כי אני אומר לך לבוא הביתה", אמר האדון לאט, ובהגשה, ופניו לבשו ארשת רעה.
"למה, מה קרה ?", שאל העבד.
"לא קרה שום דבר, אבל אני רוצה שתבוא איתי הביתה, ומייד... זה רצוני, זה הכל."
העבד לא פחד מהאדון, אך התבייש נורא מהחברים שישבו איתו על הספה והתחילו לצחוק. הוא קם, וזז עם האדון לפינה.
"מה קרה השתגעת ? מה פתאום לחזור הביתה, שילמנו מלא כסף, ועכשיו אפילו עוד לא אחת."
"כי אני רוצה, וגמרנו, חבל על הזמן, וסוף הסיפור", ענה האדון.
"אז לך בעצמך, אם אתה רוצה", ענה העבד.
"אם אני הולך, הכל נגמר בינינו", אמר האדון.
האדן ראה את פני העבד, וכמה הוא סובל, והוקל על ליבו.
העבד התחנן להישאר במועדון, ולו עוד חצי שעה, התנצל, נשבע, רק עוד עשר דקות, חמש דקות.
"כרצונך, תשאר, אבל אז אין לך לאן לחזור", אמר האדון.
חיוור, נושך את השפתיים, וכמעט בוכה, נפרד העבד מהחברים.
"למה אתה הולך, חמוד", שאלו החברים.
"כי יש לו כאב ראש", השיב האדון במקומו.
לאחר שיצאו מהמועדון, עשו הזוג את כל הדרך עד הבית בשתיקה. האדון הלך בעקבות העבד, ובהביטו בדמותו הכפופה, מוכת הצער והמושפלת, נזכר ברוגז שהתעורר בו במועדון, וההכרה שהעונג של העבד כבר היה כלא היה, מילאה את לבו הרגשה של ניצחון.
והעבד בקושי הזיז את רגליו... עדיין היה תחת רישומם של המוסיקה, הריקודים, השיחות, והצעיר השחרחר. הוא הלך ושאל את עצמו, על מה אלוהים העניש אותי כל כך. השנאה שבה האזין לצעדיו הכבדים של האדון מאחוריו, גרמה לו שיחוש מרירות, עלבון ומחנק. הוא שתק, מאחר שידע שהאדון שלו חסין מפגיעתן של מילים. מה לו ולמילים. הרע שבאויבים לא היה מסוגל להעלות על הדעת חוסר אונים גדול מזה.
