הכלוב
מאת מאזו(מתחלף)
25 ביוני 2004
אני חי בכלוב. מקווה שלעולם לא אצא. מעביר את הימים באפילה ובדממה. האמת, לא יכול להבחין בין יום ללילה. יכול להבחין רק בין הנשימות לשאיפות שלי. אני בחושך מוחלט. האם אני חולם או ישן ?
לא יודע היכן אני, כמה זמן אני כאן, וכמה זמן עוד אשאר. רק דבר אחד אני יודע, שאין לי שום אפשרות לעזוב. שיש לי שומר. לא יודע מתי הוא יבוא, וכמה זמן הוא יישאר. לפעמים נדמה לי שזה דקות, לפעמים נדמה שזה שבועות.
כשהוא מגיע, אני יודע שאני לא לבד בעולם הזה. הוא ממלא אותי באימה. כל אטום שבי מתמוסס בו. אין לי עצמי משלי, כולי רגש, ללא זהות. האם זה טירוף ? לא אכפת לי.
הוא מספק לי כמות קטנה של אוכל, על בסיס קבוע. אני יודע שזו דיאטה, שהוא בחר במיוחד עבורי, שמיועדת לשמור אותי חטוב בדיוק לטעמו.
כזה כיף להיות כלי של מישהו אחר. ללא כל תוכניות משל עצמי. אני הבן אדם הכי בר מזל שיש.
לפעמים הוא מכה אותי, כדי שאלמד להיות קשוב יותר. למרות שאינני שואל אותו אף פעם לסיבה. אני שמח שהוא נותן לי מכות, כי זה גורם לו לסיפוק. מודה לו על זה שהוא בחר בי מכולם, כמי שהוא רוצה להכות אותו.
הכל מוקף כאן קירות בטון עבים. אין לי תקשורת או קשר כלשהוא עם אף אחד, חוץ ממנו. לפעמים אני נתקף בפחד, מה יקרה יום אחד, שאצטרך לתפקד שוב מחוץ לקירות העבים האלה, בעולם האמיתי של שמות ומורכבויות. אבל אז אני שומע מישהו צורח, ומבין שזה אני. הרעש מתיש אותי, ואז נהיה שקט שוב. אני נזכר איפה אני, שזה בשום מקום, וזה מרגיע אותי.
אף פעם לא ראיתי את פניו. לפעמים הוא מכה אותי, לפעמים דוקר, לפעמים שורף אותי, לפעמים מצליף, אבל אני אף פעם לא רואה את פניו.
לפעמים הוא מכסה את עיני, ומוציא אותי מהכלוב. הוא קושר אותי למוטות פלדה קרים המחוברים לקיר הבטון, ומצליף בי. אני שומע מישהו צורח, ואז מבין שזה אני. ואז אני מרגיש משהו חם על הגב שלי, ואני מבין שהוא משתין עלי. אני צורח מתענוג, ומרגיש את כל הגוף והנשמה שלי רועדים מאקסטזה. לקבל שתן זה לקבל מסר מהמאסטר שלי, מהאלוהים הפרטי שלי. לא יודע למה מגיע לי החסד האלוהי הזה, אבל אם זה מענג אותו, זה יותר ממהנה אותי.
פעם הוא הביא עוד כמה שישתינו עלי. והם צחקו. ואלו היו הקולות האנושיים היחידים ששמעתי מזה שבועות. הקולות שלהם עינו אותי הרבה יותר מהשתן שלהם, שצרב לי את הפצעים הפתוחים.
נראה לי שזה המשחק שלנו. ככל שהוא מענה אותי יותר, כך אני נטמע בו יותר. כן, זה קל לרעוד לפני מי שמחזיק את המפתחות לכלוב שלך. למה לא? אחרים מפחדים מאל נחבא, אני מעדיף אלוהים, שאפשר לחוש את הנוכחות האלימה שלו, יותר מאשר משהוא אבסטרקטי, שמתגלה רק לנביאים מלפני אלפיים שנה. האלוהים שלי הוא לא אשליה!
יכול להיות בכלל, שזה לא אותו אחד כל פעם. ממש לא אכפת לי. אני מרגיש את הכוח שלו, בכל אחד מהם.
אני זוכר איך זה היה להרגיש פעם בעבר עם כל כך הרבה תשוקות לא מוגשמות. בודד. כאן, אין אף אחד, ואני בכל זאת לא לבד, לא בודד.
לפעמים אני חולם שאני עטלף. עף ללא משקל דרך מזדרונות אפלים, סומך על הראדאר והאינסטינקטים בלבד. ועדיין נתקל בקיר שלא ראיתי, שמשקף את המגבלות שבי. ואז אני מבין, שגם לאלו שעפים, יש עדיין מגבלות משלהם. שאנחנו כל החיים רק מנסים להתעלם ולהתכחש למגבלות שלנו, אבל הם שם. המלחמה במגבלות שלנו, היא מקור הבדידות וחוסר האושר שלנו. כך שעדיף לקבל אותם, ולהיות חופשי.
אני שותה את המים מהקערה שבכלוב. ויש להם טעם של שתן. ואז אני חושב עליו. הוא צריך להגיע. מעניין אלו מגבלות, הוא יגרום לי לעבור היום. אני שותה בצימאון את המים, שאני לא רואה. באפילה הנוצצת, מרגיש איך הם זולגים מכל צדדי.
הזמן זוחל. שעות עוברות, או לפחות כך נדמה לי, ואין שום סימן ממנו. אני בחוסר מנוחה, אני שונא אותו, על זה שהוא גורם לי לחכות. ואני שונא את עצמי יותר על החולשה הזו, על התשוקה הזו, שבוערת בתוכי.
אני נושך את עור היד שלי. הטעם מלוח בלשון. אני מרגיש את הוורידים, את השיניים ששוקעות לתוך הבשר, את הדם החם שממלא לי את הפה. אני שומע מישהו צורח, ואני יודע שאני לא חולם.
אז זהו הגבול שחציתי היום. אני לא צריך אותו יותר, הבנתי. מעולם לא הרגשתי כל כך שקט, כל כך שליו וחי.
לא יודע היכן אני, כמה זמן אני כאן, וכמה זמן עוד אשאר. רק דבר אחד אני יודע, שאין לי שום אפשרות לעזוב. שיש לי שומר. לא יודע מתי הוא יבוא, וכמה זמן הוא יישאר. לפעמים נדמה לי שזה דקות, לפעמים נדמה שזה שבועות.
כשהוא מגיע, אני יודע שאני לא לבד בעולם הזה. הוא ממלא אותי באימה. כל אטום שבי מתמוסס בו. אין לי עצמי משלי, כולי רגש, ללא זהות. האם זה טירוף ? לא אכפת לי.
הוא מספק לי כמות קטנה של אוכל, על בסיס קבוע. אני יודע שזו דיאטה, שהוא בחר במיוחד עבורי, שמיועדת לשמור אותי חטוב בדיוק לטעמו.
כזה כיף להיות כלי של מישהו אחר. ללא כל תוכניות משל עצמי. אני הבן אדם הכי בר מזל שיש.
לפעמים הוא מכה אותי, כדי שאלמד להיות קשוב יותר. למרות שאינני שואל אותו אף פעם לסיבה. אני שמח שהוא נותן לי מכות, כי זה גורם לו לסיפוק. מודה לו על זה שהוא בחר בי מכולם, כמי שהוא רוצה להכות אותו.
הכל מוקף כאן קירות בטון עבים. אין לי תקשורת או קשר כלשהוא עם אף אחד, חוץ ממנו. לפעמים אני נתקף בפחד, מה יקרה יום אחד, שאצטרך לתפקד שוב מחוץ לקירות העבים האלה, בעולם האמיתי של שמות ומורכבויות. אבל אז אני שומע מישהו צורח, ומבין שזה אני. הרעש מתיש אותי, ואז נהיה שקט שוב. אני נזכר איפה אני, שזה בשום מקום, וזה מרגיע אותי.
אף פעם לא ראיתי את פניו. לפעמים הוא מכה אותי, לפעמים דוקר, לפעמים שורף אותי, לפעמים מצליף, אבל אני אף פעם לא רואה את פניו.
לפעמים הוא מכסה את עיני, ומוציא אותי מהכלוב. הוא קושר אותי למוטות פלדה קרים המחוברים לקיר הבטון, ומצליף בי. אני שומע מישהו צורח, ואז מבין שזה אני. ואז אני מרגיש משהו חם על הגב שלי, ואני מבין שהוא משתין עלי. אני צורח מתענוג, ומרגיש את כל הגוף והנשמה שלי רועדים מאקסטזה. לקבל שתן זה לקבל מסר מהמאסטר שלי, מהאלוהים הפרטי שלי. לא יודע למה מגיע לי החסד האלוהי הזה, אבל אם זה מענג אותו, זה יותר ממהנה אותי.
פעם הוא הביא עוד כמה שישתינו עלי. והם צחקו. ואלו היו הקולות האנושיים היחידים ששמעתי מזה שבועות. הקולות שלהם עינו אותי הרבה יותר מהשתן שלהם, שצרב לי את הפצעים הפתוחים.
נראה לי שזה המשחק שלנו. ככל שהוא מענה אותי יותר, כך אני נטמע בו יותר. כן, זה קל לרעוד לפני מי שמחזיק את המפתחות לכלוב שלך. למה לא? אחרים מפחדים מאל נחבא, אני מעדיף אלוהים, שאפשר לחוש את הנוכחות האלימה שלו, יותר מאשר משהוא אבסטרקטי, שמתגלה רק לנביאים מלפני אלפיים שנה. האלוהים שלי הוא לא אשליה!
יכול להיות בכלל, שזה לא אותו אחד כל פעם. ממש לא אכפת לי. אני מרגיש את הכוח שלו, בכל אחד מהם.
אני זוכר איך זה היה להרגיש פעם בעבר עם כל כך הרבה תשוקות לא מוגשמות. בודד. כאן, אין אף אחד, ואני בכל זאת לא לבד, לא בודד.
לפעמים אני חולם שאני עטלף. עף ללא משקל דרך מזדרונות אפלים, סומך על הראדאר והאינסטינקטים בלבד. ועדיין נתקל בקיר שלא ראיתי, שמשקף את המגבלות שבי. ואז אני מבין, שגם לאלו שעפים, יש עדיין מגבלות משלהם. שאנחנו כל החיים רק מנסים להתעלם ולהתכחש למגבלות שלנו, אבל הם שם. המלחמה במגבלות שלנו, היא מקור הבדידות וחוסר האושר שלנו. כך שעדיף לקבל אותם, ולהיות חופשי.
אני שותה את המים מהקערה שבכלוב. ויש להם טעם של שתן. ואז אני חושב עליו. הוא צריך להגיע. מעניין אלו מגבלות, הוא יגרום לי לעבור היום. אני שותה בצימאון את המים, שאני לא רואה. באפילה הנוצצת, מרגיש איך הם זולגים מכל צדדי.
הזמן זוחל. שעות עוברות, או לפחות כך נדמה לי, ואין שום סימן ממנו. אני בחוסר מנוחה, אני שונא אותו, על זה שהוא גורם לי לחכות. ואני שונא את עצמי יותר על החולשה הזו, על התשוקה הזו, שבוערת בתוכי.
אני נושך את עור היד שלי. הטעם מלוח בלשון. אני מרגיש את הוורידים, את השיניים ששוקעות לתוך הבשר, את הדם החם שממלא לי את הפה. אני שומע מישהו צורח, ואני יודע שאני לא חולם.
אז זהו הגבול שחציתי היום. אני לא צריך אותו יותר, הבנתי. מעולם לא הרגשתי כל כך שקט, כל כך שליו וחי.
