משמרת לילה

כבר מהרגע הראשון ידעתי שממנה חייבים להיזהר. היא הגיעה לדסק משום מקום. טוב, משום מקום זה קצת מוגזם, השמועה מתעקשת שהיא הוצנחה ישר ממיטתו של הבוס. מוזר, הייתי בטוח שהוא בכלל גיי. היא תפקדה על תקן של מפיקה, אבל התאמצה להבהיר לכולם שזה רק זמני ובקרוב היא תקודם. השתדלתי לשמור ממנה מרחק. גם ככה היחסים שלי עם הבוס היו רופפים למדי.

זה היה לילה דביק במיוחד. המזגנים בקושי עבדו, הידיעות זרמו בקצב מטורף ופתאום מצאתי את עצמי בלי אף סיגריה בקופסה. שחררתי הודעה קצרה במערכת המסרים הפנימית; מקווה שאולי משהו יציל אותי עם סיגריה-שתיים; אבל כשהרמתי את הראש, הבנתי שכולם כבר הלכו. אולי זאת העייפות - יותר מדי משמרות לילה השבוע - אולי המחשבה שיחלפו רק עוד שעתיים עד שאצליח לצאת מכאן, לשתות בדרך איזו כוסית ולצלול, בכל אופן, כשעל הצג שלי הופיע המשפט: "מלברו-לייט זה בסדר?" לא חשבתי יותר מדי על זהות המושיע, והשבתי "בהחלט". אחרי שלוש דקות היא הופיע בפתח, אז גם הבנתי איזו טעות עשיתי. היא התקרבה, חייכה והגישה לי סגריה. "להדליק?" הנהנתי בחיוב.

אין לי מושג למה הייתי חייב להוציא את המילים האלה מהפה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לה: "תתפשטי!" לרגע היא הייתה בהלם. גם אני. אחר כך היא חייכה והתחילה לפתוח את כפתורי החולצה והשילה אותה באיטיות. סימנתי לה והיא הורידה גם את החזייה. היא רעדה קצת. התקרבתי אליה. הסגריה עדיין בפי. מבטי בחן אותה. אז עוד יכולתי לעצור. "אמרתי לך, תתפשטי". הנחתי לה ופניתי לקצה החדר. שמעתי אותה מורדיה את הסנדלים, המכנסיים והתחתונים. "מה אתה הולך לעשות", היא שאלה ובקולה נשמע רעד קל מהול בסקרנות. היא הייתה מדהימה. באור הלבן שהציף את החדר, צבע המוקה שלה בלט עוד יותר.

התקרבתי אליה. הנשימות שלה היו מהירות. החלקתי על שערה, פניה ושפתיה. היא נאנחה קלות. הרגשתי את ידיה מנסות לחבק אותי והתרחקתי. היא ניסתי להוציא מילה, אבל חתכתי אותה. "ידיים על השולחן, רגליים מפוסקות". היא צייתה. קימורי ישבנה ניבטו מולי. "לא לזוז". פניתי לעבר מכונת השתייה והוצאתי פחית. רק עכשיו גיליתי כמה צמא אני. לא רק לנוזלים. התקרבתי אליה מאחור, העברתי את הפחית הקרה לאורך גבה. היא שחררה צעקה קלה, ספק אנחה. הפחית טיילה גם לאורך ירכיה. אנחותיה התעצמו. טפטפתי על גבה כמה טיפות שזלגו למטה לישבנה ולערוותה. "אני רוצה אותך", היא לחשה. אין לך מושג כמה גם אני רוצה אותך, עניתי לה בלי קול בעוד אני מגיש את הפחית לפיה. מכופף מעט את צווארה ומושך קלות בשערה לאחור. התרחקתי ממנה בעודי מסנן : "לא לזוז".

היא בערה. האמת – גם אני. מה אני עושה עכשיו. איך הגעתי בכלל למצב הזה. דווקא הלילה. דווקא אתה. היא ציפתה למשהו אחר. אבל המכה עם היד הפתוחה על ישבנה היממה אותה מעט. היא צעקה. אחד נוספת ועוד אחת. ישבנה מזדקר לעומתי. מתריס. היא נאנחת. אצבעותי מחליקות על גבה ויורדות למטה. מרגישות את החום והרטיבות. חודרות לתוכה. אנחה עמוקה נפלטת מגרונה. "רוצה אותך", היא אומרת שוב. הפעם זה דמה כבר לתחינה. הוצאתי את האצבעות הנחתתי על ישבנה מכה נוספת; עוצמתית מאלו הקודמות. היא התחילה לבכות חלושות.

תעצור עכשיו. זה בסדר, בבוקר היא תשכח מהכל. אל תמשיך... אבל הריח שלה היה משכר. אצבעותיי החליקו על עניה ופניה הדמעות, על השפתיים. היא ניסתה ללקק אותן. משכתי בשערה לאחור - מאלץ אותה להתרומם. רגליה רעדו, בקושי היא הצליחה לעמוד באופן יציב. עיני עברו במהירות על שולחן הכתיבה שלי. אטבים. לקחתי אחד וכופפתי אותו. ליטפתי אותה. פנים, עיניים, צוואר. נשקתי לה. לשונה ינקה אותי בתאוותנות. הדפתי אותה מעט. העברתי את לשוני על צווארה ואז הגעתי לפטמות. הן היו כבר זקורות מאוד, בוערות. ינקתי אותה והיא נאנחה.. שיני נשכו אותן בחוזקה. "אל תפסיק". הפסקתי. סטרתי לה עם גב היד על השד השמאלי. אחר חפנתי אותי בידי, לש ומעצב אותו. צובט את הפטמה בעוצמה. חיברתי לה את האטב. היא שחררה צעקה. אחר כך חברתי אטב גם לפטמה השניה. הפעם הצעקה הייתה רפה יותר. התרחקתי והדלקתי סגריה. הנחתי לה למספר דקות.

חזרתי. הגשתי לפיה את שארית הסגריה והיא לקחה שאיפה ארוכה. בינתיים מעכתי באיטיות את האטבים נגד הפטמות. מלקק אותן ועולה לצוואר. אחזתי בחוזקה בישבן הלוהט שלה, הרמתי אוחה על השולחן והשכבתי אותה. רגליה מפוסקות. ירכיה ספוגים בנוזלים. הרמתי את רגליה וכופפתי אותן. היא הייתה פעורה לגמרי מולי. הנחתי לה. "לא לזוז". התרחקתי. לקחתי סרגל מאחת השולחנות. מוזר, איך לא ראיתי אותו קודם. התקרבתי אליה. הצמדתי את הסרגל לירכיה ולישבנה. היא נאנחה. מופתעת ומסוקרנת מהמגע הלא צפוי והקר. העברתי אותו לאורך ערוותה, בטנה והחזה ומשם לפיה. היא ליקקה אותו בתאוותנות. ניתקתי אותו ממנה. ובאבחה מהירה הצלפתי בו על ישבנה. היא נאנקה. מכה נוספת על הישבן השני. ועדו סדרה של ארבע רצופות משני הצדדים. היא הייתה אדומה ולוהטת. מכה מתונה נוספת על ירכה. גופה נע לקראתי. מכה נוספת. ואז אחת מדודה מאוד ומדייקת על ערוותה. "עוד" היא בקשה.

פסקתי אותה עוד יותר. הנוזלים ניגרו ממנה. החדרתי אצבעות לתוכה והיא נאנחה בתאווה. "עוד....", אגרפתי והיא נעה בתנועות קצובות. שלפתי אותן. "לא...", במקום לענות, שחררתי מכה ביד פתוחה על עכוזה, הפעם בעוצמה רבה יותר. היא נאנקה. פסקתי את ישבנה. האצבע הראשונה חדרה בקלות, כך גם השניה. האנחות שלה לא הותירו מקום לספק. הכנסתי את כולן ואגרפתי.. חופר בתוכה עמוק יותר ויותר. במקביל, מכה נוספת עם היד השניה על עכוזה. היא עמדה לגמור. האנחות התגברו. כל גופה התפתל. "כן... עוד, עוד, עוד..." אצבעותיי לפטו את האטבים שעל פטמותיה ולחצו בחוזקה. "אני רוצה........". ואז יצאתי ממנה באבחה מהירה. גופה המשיך עדין לנוע בקצב מטורף, "לא, לא, עוד, עוד, עוד...".

נשימותיה התמתנו בהדרגה, עיניה עצומות, בקצותיהן הבחנתי בדמעות. ליטפתי את ראשה ופניה. בעדינות שחררתי את האטבים, מחליק ומלטף את הפטמות והחזה, את הבטן והירכיים. ידי אחזו בראשה והצמדתי אותו אלי. נשקתי לשערותיה. נושם אותה. ככה נשארו חבוקים מספר דקות. השעון הגדול על הקיר הראה 03:00. המשמרת הסתיימה.