קראו לה ג'וד – נייס ג'ואיש גירל - ככה לפחות חשבתי בהתחלה; היא דפקה חלושות על הדלת, אני כמובן לא שמעתי, אבל אז היא הופיעה, עם שני ספרים חבוקים בידיה, שיער אסוף בקשת וחיוך ממיס...

את בטח ישנה כעת. ספונה לך במיטת האפיריון שלך – מזרן שחוק בדירת החדר וחצי ליד הכיכר. חלפה שעה, אולי פחות. חיכיתי שהלילה יאסוף אותך ברכות אל הדממה, אחרי הרעש של השעות האחרונות...

אין לי מושג למה הייתי חייב להוציא את המילים האלה מהפה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לה: "תתפשטי!" לרגע היא הייתה בהלם. גם אני. אחר כך היא חייכה...