אופניים
מאת MD(שולט)
17 במאי 2004
יש משהו נקי בשעות האלה שבין לילה לבוקר, בין חושך לאור; משהו מזכך שנותן לגוף ולמחשבות להתרוקן, להשתחרר מעומס האנרגיה הבוערת. השמיים האפורים, הקרירות, השקט מסביב. נשמעים רק קולות החבטה הקלים של נעלי הריצה על המדרכה ופועלי הזבל שמרוקנים את הזוהמה. חבל רק שאת הזוהמה הפנימית הם משאירים מאחור, בנפשות התועות הישנות כעת ודאי, אחרי עוד לילה של מאבק, של ייסורים, של כאב; פנימה והחוצה, עור בעור, גוף בגוף, ריח בריח.
את בטח ישנה כעת. ספונה לך במיטת האפיריון שלך – מזרן שחוק בדירת החדר וחצי ליד הכיכר. חלפה שעה, אולי פחות. חיכיתי שהלילה יאסוף אותך ברכות אל הדממה, אחרי הרעש של השעות האחרונות. הלמות העור על גופך הצח, נקישות הברזל, חריכות החבל. כיביתי את הנרות, נשקתי על מצחך ויצאתי לתפוס את שארית הלילה בטרם יכבוש את הכל השרב הדביק.
פניתי לכוון הפארק, חולף על פני הרחובות הסדוקים, דרי הקרטונים והרמזורים המהבהבים. שקט. מנסה לשחרר את רצף המחשבות הבלתי פוסק. מרגיש עדיין את מגע אצבעותיך על פני כשהתרתי אותך מהכבלים. רץ. כבר שלושה חודשים אני מוצא את עצמי נפלט החוצה בשעה הזו; הולם בחוזקה על המדרכות, הכבישים והשבילים; נמלט מאחיזת החיים, מאחיזתן של שותפות לרגע, מאחיזתך.... המסלול די קבוע, חמישה וחצי רחובות עד לכביש המוביל לפארק ואז סיבוב מלא, לפעמים שניים ובחזרה.
הריק הזה ממלא. צעד ועוד צעד. לא מצליח להשתחרר. כל חבטה בחצץ מעלה פריים נוסף מהשעות שחלפו. הפארק דומם. הירח כמעט ונעלם כבר ואור ראשון מבליח. בהתחלה לא הבחנתי בה. דמות מטושטשת נעה לכיווני. אחר כך התמונה התבהרה. תמירה בשיער אסוף על אופניים כסופות. מזור, ייתכן שחלפתי על פניה גם בלילות האחרים. המשכתי קדימה בתנועות קצובות. כך גם היא. משהו במבט שלה לכד אותי; כאילו ביקשה לומר לי משהו. כך המשכנו מספר שניות, עד שחלפנו זה על פני זה. הריח שלה הימם אותי לרגע, אבל המשכתי. לרוץ, לרוץ... לא להביט לאחור... צעד ועוד אחד... עוד רגע יופיע הגשר והיא תעלם כפי שהופיעה.
"היי אתה... חכה רגע...", הסתובבתי בחטף... "חכה, נו... אולי נמשיך ביחד...", כאב חד פילח את המותניים שלי.... הנשימה נעתקה... היא עמדה מולי, עדיין על האופניים, רגל אחת על השביל ואחת על הדוושה. הבטתי בה. הפעם היה זה מבט מרוכז, בוחן. מסדיר את הנשימות. "מצטער, אני רץ לבד"... הסתובבתי, אבל הרגליים מיאנו לשאת אותי הלאה, רחוק משם, רחוק ממנה. היא ירדה מהאופניים וצעדה לקראתי. הלמות נעליה בעפר ובחצץ הדהדו. השקט הופר. הרעש ממלא שוב את הנפש והגוף. עור בעור, ריח בריח טעם בטעם. ואני כל כך רציתי להתרוקן. אצבעותיה נגעו בי. הסתובבתי. פנים מול פנים, גוף מול גוף....
כף ידי רפרפה על פניה, שערה, עיניה, שפתותיה. נוגע לא נוגע. החושך התפוגג. "אל תעזוב"... לא אעזוב... לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה... סמוך לשביל ניצב לו שולחן עץ מחוספס מתחת לעץ אקליפטוס תמיר. הוא היה עדיין רטוב מעט בטרם תצליח גם אותו השמש לצרוב. נגעתי בו מנסה לספוג מעט מן הקרירות. החלקתי על שפתיה, טועמת מעט טיפות מליל אמש. עיניה נעצמו. גופה נרפה. החלקתי על צווארה... "קח אותי", לחשה וניסתה לכרוך את זרועותיה סביבי. הדפתי אותה לכוון השולחן, אבל בטרם נחבטה אחזתי בשערה מאחור, בחוזקה... קודם הגיעה הצעקה, אחר כך החל בכי שקט, כואב ... ליטפתי אותה... את שערה, את פניה... את גבה שעדיין ניגרו ממנו אגלי הזיעה... נשימותיה התחזקו...גופה נדרך... הנחתי לה... ופניתי לעבר האופניים.
כשהסתובבתי חזרה היא כבר הספיקה להשיל מעילה את מעט הבגדים שלבשה. קרני השמש הראשונות חרצו בעורה תעלות. היא עמדה שם דוממת, גבה אל גזע העץ, רגל אחת מכופפת ויד מושטת לעברי – "בוא". התקרבתי... נושם אותה באיטיות... מחליק על גופה, היא נושכת שפה כשאצבעותיי לשו את פטמותיה, מחליקות על בטנה ויורדות לעבר ירכיה, מרגשיות את הלחלוחית... חודרות אליה, בעוד לשוני חודרת אל פיה...
האנחה שלה נמהלה בצעקה חדה כשסובבתי את ידיה לפתע לאחור, אחזתי בהן בחוזקה וקשרתי אותן בשרשרת שהתרתי מהאופניים הדוממים. כשאני מצדו האחר של העץ החלקתי שוב על גופה. עולה ויורד עד לפיה, עד שלכדה אותי, שפתיה אחזו באצבעותיי, יונקות, משתוקקות. שחררתי אותן מאחיזתה, נטלתי את הגופייה שלה, גלגלתי אותה וקשרתי את עיניה. נשימותיה התגברו. ליבה פעם בחוזקה. לשוני עוברת על גופה... מתעכבת בכל קימור... צעקה קלה מלווה באנחה מתיילדת כשאני נושך את פטמתה, חופן את שנדה בין אצבעותיי... מפסל בהם ... האנחות גוברות... גופה נע כנגד גזע העץ... אני מרפה... ופונה משם, לא לפני ששדיה סופגים חבטה קלה מכף ידי.
ניגשתי לאופניים ונטלתי את המשאבה. צעצוע נחמד אני חושב בני לבין עצמי כשאני מפרק מגוף המשאבה את צינורית הגומי ופונה בחזרה אליה. מצמיד את גוף המשאבה אל ירכיה, מעביר אותו על גופה... היא מתכווצת, מתאמצת להבין... להרגיש... ההצלפה החדה בעזרת הצינורית על ירכה מפסיקה בחדות את מחשבותיה וצעקה חדה נפלטת מגרונה... הצלפה נוספת על הירך השנייה ועוד רצף על החלק החיצוני ושיפולי הטוסיק המתכווץ... אני מרפה, נותן לה להתרגל למגע החדש... בינתיים מגיש לה מים מהבקבוק שהביאה איתי באופניה. היא גומעת בשקיקה. המים נוזלים על גופה... על הפטמות ובשביל דק ואיטי לעבר ירכיה וערוותה... היא נאנחת ... "רוצה אותך... בוא"... אני מחליק על גופה... המים קיררו מעט את החום שהנפיק הגומי... אבל לא את החום שבער בה...
מכה מדויקת על פטמותיה ועוד שלוש רצופות על ערוותה... האנחות שלה גוברות... מייצר לולאה קטנה בגומי, מצמיד לפטמה ומושך. צעקה נפלטת... את הפטמה השניה מחבר בקצה השני... ומותח בחוזקה... היא נאנקת... רגליה רועדות מעט... המשאבה מתקרבת באיטיות לערוותה... שפתיה מתכווצות, מנסות לטעום כמה שיותר... באיטיות היא חודרת פנימה... קצב אנחותיה גובר... גופה הכבול זע ונד... המשאבה חודרת עמוק יותר פנימה בתנועות סיבוביות ... "עוד... עוד..." אני אוחז בישבנה בחזקה ומחדיר את המשאבה בעוצמה, מפעיל בתוכה את מפוח האוויר... פנימה והחוצה... היא נעה בפראות... אינה מודעת לחריכות הכבלים על ידיה... ואני ממשיך וממשיך, לא מרפה... "כן... כן... כן..."
הגוף מתחיל לדמום. הנשימות עדיין עמוקות. השפתיים סדוקות ופצועות מנשיכותיה... אני נושק לה, טועם את טעם דמה... מלטף את פניה... הפטמות מותרות ראשונות, אחר כך הידיים ולבסוף העיניים. היא לא מצליחה לעמוד וכמעט מתמוטטת. אני אוחז בה... אוסף אותה אלי, מחבק אותה. האור כבר כמעט מלא. עיניה עדיין עצומות. אני מרים אותה בידי ומניח אותה על הדשא. נשכב לצידה והיא מתכרבלת בתוכי. אני מלטף אותה. נושק לה. עיני נעצמות. חמימות נעימה של בוקר ממלאת את האוויר. שקט... סוף-סוף קצת שקט.
את בטח ישנה כעת. ספונה לך במיטת האפיריון שלך – מזרן שחוק בדירת החדר וחצי ליד הכיכר. חלפה שעה, אולי פחות. חיכיתי שהלילה יאסוף אותך ברכות אל הדממה, אחרי הרעש של השעות האחרונות. הלמות העור על גופך הצח, נקישות הברזל, חריכות החבל. כיביתי את הנרות, נשקתי על מצחך ויצאתי לתפוס את שארית הלילה בטרם יכבוש את הכל השרב הדביק.
פניתי לכוון הפארק, חולף על פני הרחובות הסדוקים, דרי הקרטונים והרמזורים המהבהבים. שקט. מנסה לשחרר את רצף המחשבות הבלתי פוסק. מרגיש עדיין את מגע אצבעותיך על פני כשהתרתי אותך מהכבלים. רץ. כבר שלושה חודשים אני מוצא את עצמי נפלט החוצה בשעה הזו; הולם בחוזקה על המדרכות, הכבישים והשבילים; נמלט מאחיזת החיים, מאחיזתן של שותפות לרגע, מאחיזתך.... המסלול די קבוע, חמישה וחצי רחובות עד לכביש המוביל לפארק ואז סיבוב מלא, לפעמים שניים ובחזרה.
הריק הזה ממלא. צעד ועוד צעד. לא מצליח להשתחרר. כל חבטה בחצץ מעלה פריים נוסף מהשעות שחלפו. הפארק דומם. הירח כמעט ונעלם כבר ואור ראשון מבליח. בהתחלה לא הבחנתי בה. דמות מטושטשת נעה לכיווני. אחר כך התמונה התבהרה. תמירה בשיער אסוף על אופניים כסופות. מזור, ייתכן שחלפתי על פניה גם בלילות האחרים. המשכתי קדימה בתנועות קצובות. כך גם היא. משהו במבט שלה לכד אותי; כאילו ביקשה לומר לי משהו. כך המשכנו מספר שניות, עד שחלפנו זה על פני זה. הריח שלה הימם אותי לרגע, אבל המשכתי. לרוץ, לרוץ... לא להביט לאחור... צעד ועוד אחד... עוד רגע יופיע הגשר והיא תעלם כפי שהופיעה.
"היי אתה... חכה רגע...", הסתובבתי בחטף... "חכה, נו... אולי נמשיך ביחד...", כאב חד פילח את המותניים שלי.... הנשימה נעתקה... היא עמדה מולי, עדיין על האופניים, רגל אחת על השביל ואחת על הדוושה. הבטתי בה. הפעם היה זה מבט מרוכז, בוחן. מסדיר את הנשימות. "מצטער, אני רץ לבד"... הסתובבתי, אבל הרגליים מיאנו לשאת אותי הלאה, רחוק משם, רחוק ממנה. היא ירדה מהאופניים וצעדה לקראתי. הלמות נעליה בעפר ובחצץ הדהדו. השקט הופר. הרעש ממלא שוב את הנפש והגוף. עור בעור, ריח בריח טעם בטעם. ואני כל כך רציתי להתרוקן. אצבעותיה נגעו בי. הסתובבתי. פנים מול פנים, גוף מול גוף....
כף ידי רפרפה על פניה, שערה, עיניה, שפתותיה. נוגע לא נוגע. החושך התפוגג. "אל תעזוב"... לא אעזוב... לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה... סמוך לשביל ניצב לו שולחן עץ מחוספס מתחת לעץ אקליפטוס תמיר. הוא היה עדיין רטוב מעט בטרם תצליח גם אותו השמש לצרוב. נגעתי בו מנסה לספוג מעט מן הקרירות. החלקתי על שפתיה, טועמת מעט טיפות מליל אמש. עיניה נעצמו. גופה נרפה. החלקתי על צווארה... "קח אותי", לחשה וניסתה לכרוך את זרועותיה סביבי. הדפתי אותה לכוון השולחן, אבל בטרם נחבטה אחזתי בשערה מאחור, בחוזקה... קודם הגיעה הצעקה, אחר כך החל בכי שקט, כואב ... ליטפתי אותה... את שערה, את פניה... את גבה שעדיין ניגרו ממנו אגלי הזיעה... נשימותיה התחזקו...גופה נדרך... הנחתי לה... ופניתי לעבר האופניים.
כשהסתובבתי חזרה היא כבר הספיקה להשיל מעילה את מעט הבגדים שלבשה. קרני השמש הראשונות חרצו בעורה תעלות. היא עמדה שם דוממת, גבה אל גזע העץ, רגל אחת מכופפת ויד מושטת לעברי – "בוא". התקרבתי... נושם אותה באיטיות... מחליק על גופה, היא נושכת שפה כשאצבעותיי לשו את פטמותיה, מחליקות על בטנה ויורדות לעבר ירכיה, מרגשיות את הלחלוחית... חודרות אליה, בעוד לשוני חודרת אל פיה...
האנחה שלה נמהלה בצעקה חדה כשסובבתי את ידיה לפתע לאחור, אחזתי בהן בחוזקה וקשרתי אותן בשרשרת שהתרתי מהאופניים הדוממים. כשאני מצדו האחר של העץ החלקתי שוב על גופה. עולה ויורד עד לפיה, עד שלכדה אותי, שפתיה אחזו באצבעותיי, יונקות, משתוקקות. שחררתי אותן מאחיזתה, נטלתי את הגופייה שלה, גלגלתי אותה וקשרתי את עיניה. נשימותיה התגברו. ליבה פעם בחוזקה. לשוני עוברת על גופה... מתעכבת בכל קימור... צעקה קלה מלווה באנחה מתיילדת כשאני נושך את פטמתה, חופן את שנדה בין אצבעותיי... מפסל בהם ... האנחות גוברות... גופה נע כנגד גזע העץ... אני מרפה... ופונה משם, לא לפני ששדיה סופגים חבטה קלה מכף ידי.
ניגשתי לאופניים ונטלתי את המשאבה. צעצוע נחמד אני חושב בני לבין עצמי כשאני מפרק מגוף המשאבה את צינורית הגומי ופונה בחזרה אליה. מצמיד את גוף המשאבה אל ירכיה, מעביר אותו על גופה... היא מתכווצת, מתאמצת להבין... להרגיש... ההצלפה החדה בעזרת הצינורית על ירכה מפסיקה בחדות את מחשבותיה וצעקה חדה נפלטת מגרונה... הצלפה נוספת על הירך השנייה ועוד רצף על החלק החיצוני ושיפולי הטוסיק המתכווץ... אני מרפה, נותן לה להתרגל למגע החדש... בינתיים מגיש לה מים מהבקבוק שהביאה איתי באופניה. היא גומעת בשקיקה. המים נוזלים על גופה... על הפטמות ובשביל דק ואיטי לעבר ירכיה וערוותה... היא נאנחת ... "רוצה אותך... בוא"... אני מחליק על גופה... המים קיררו מעט את החום שהנפיק הגומי... אבל לא את החום שבער בה...
מכה מדויקת על פטמותיה ועוד שלוש רצופות על ערוותה... האנחות שלה גוברות... מייצר לולאה קטנה בגומי, מצמיד לפטמה ומושך. צעקה נפלטת... את הפטמה השניה מחבר בקצה השני... ומותח בחוזקה... היא נאנקת... רגליה רועדות מעט... המשאבה מתקרבת באיטיות לערוותה... שפתיה מתכווצות, מנסות לטעום כמה שיותר... באיטיות היא חודרת פנימה... קצב אנחותיה גובר... גופה הכבול זע ונד... המשאבה חודרת עמוק יותר פנימה בתנועות סיבוביות ... "עוד... עוד..." אני אוחז בישבנה בחזקה ומחדיר את המשאבה בעוצמה, מפעיל בתוכה את מפוח האוויר... פנימה והחוצה... היא נעה בפראות... אינה מודעת לחריכות הכבלים על ידיה... ואני ממשיך וממשיך, לא מרפה... "כן... כן... כן..."
הגוף מתחיל לדמום. הנשימות עדיין עמוקות. השפתיים סדוקות ופצועות מנשיכותיה... אני נושק לה, טועם את טעם דמה... מלטף את פניה... הפטמות מותרות ראשונות, אחר כך הידיים ולבסוף העיניים. היא לא מצליחה לעמוד וכמעט מתמוטטת. אני אוחז בה... אוסף אותה אלי, מחבק אותה. האור כבר כמעט מלא. עיניה עדיין עצומות. אני מרים אותה בידי ומניח אותה על הדשא. נשכב לצידה והיא מתכרבלת בתוכי. אני מלטף אותה. נושק לה. עיני נעצמות. חמימות נעימה של בוקר ממלאת את האוויר. שקט... סוף-סוף קצת שקט.
