נייס ג'ואיש גירל
מאת MD(שולט)
8 ביוני 2004
אין לי מושג איך הגעתי דווקא לחור הזה. אולי זה הקור החודר שסרב להרפות, אולי הצעידה הבלתי נגמרת ברחובות החשוכים מלאי הטינופת ושברי האדם ואולי היו אלה דווקא האותיות בעברית שריצדו מולי באדום בוהק - "גוטליב".... כבר על הבר הורדתי שתי כוסיות ויסקי, שאמנם לא היה משובח במיוחד, אבל הצליח להפיג את הקור. לקחתי עוד כוסית כפולה והתיישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים בצד. שתיים בלילה, מנהטן, אמצע דצמבר.
הפנס הלבן האיר על הבמה זמר מזדקן אחד ששר סינטרה במבטא כבד. הוא לבש מכנסי עור קצרים עם כתפיות רופפות. העיניים שלו היו עצומות. אח"כ התחיל מופע חשפנות. ככה לפחות היה נדמה. גברת אחת מאופרת בכבדות רקדה בתנועות גסות. היו לה זוג שדיים ענקיים שנמרחו על הבמה בכל פעם שהיא התכופפה. עוד כוסית ועל הבמה חברה של השדיים מתחילה לכרוך סביבה רצועת עור שחורה, מכפות הרגליים במעגלים כלפי מעלה, מכסה כל מילמטר של בשר גרום; רק השדיים נותרו חשופות. כשהודלק פתאום האולטרה סגול, השדיים הענקיים קיבלו מעין יישות עצמאית; וכשהיא התחילה פתאום להסתובב הן הפכו למאוורר עצום .... איך היא לא מתרוממת ועפה לתקרה, חשבתי לעצמי כשהכוסית השלישית או אולי זאת הרביעית מחליקה וצורבת בגרון.
המקום היה כמעט ריק. הזקן מהבר הביא עוד כוסית (כבר הפסקתי לספור) והתיישב לידי, בדיוק כשהשדיים פינו את הבמה לטובת איזו דראג קווין שזייפה למיקרופון משהו שהזכיר שיר ישן של 'אבבא'. הוא אמר שקוראים גוטליב, ארון גוטליב, ושהוא בעל הבית. סיפר שהוא בעסק הזה עוד לפני המלחמה, ושיש לו חולשה לאמנים; שהוא יכול לזהות את הרעב שלהם גם בתוך קהל של אלפים בארנה של היינקיז... ושהוא בעצמו כשהיה צעיר יותר פרסם קריקטורות פוליטיות.... אבל אני כבר שקעתי בקולה הסדוק של האישה הכהה על הבמה שעשתה אהבה עם המיקרופון.
הרבה אני לא זוכר מהלילה ההוא - הייתי שיכור מדי, עייף מדי, לבד מדי - אבל בכל אופן כבר למחרת שכרתי ממנו את החדר שמעל למועדון. כבר שלושה שבועות אני כאן. מנסה לצייר, לכתוב, לשכוח.... כל כך רוצה לשכוח... אותה, את ת"א, את התערוכה... אבל התאריך מתקרב, ויש לי עוד שלושה ארבעה ציורים לגמור וגם הבטחתי לכתוב כמה מילים לקטלוג, אבל שום דבר לא מתקדם. החשפנית עם השדיים הגדולים תקועה כל היום בדירה ממול עם החברה שלה, כך שלא יצא לי עדיין לבקש ממנה שתדגמן לי. הסיגריות נגמרו והדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה לצאת בקור המקפיא הזה. אני בוהה במהדורת החדשות המקומית בטלוויזיה, ברקע מהדהדים נקישות העקבים של המשוררת הכהה מלמעלה. ככה זה כל היום וכל הלילה. גם מוריסון בפול ווליום וחצי בקבוק ג'ין לא מצליחים לאפס אותי. מה אני בכלל עושה כאן עם כל המטורפים האלה... ואולי בעצם אני הוא המטורף?!
"בסוף השבוע המטורפת מלמעלה עוזבת... תנקס גוד", הוא אומר לי במבטא היידי שלו כשהוא מגיח לדירה, דוחק אותי הצידה עם גוף הכפוף שלו ונכנס לסטודיו. הוא מביט סביב, בודק את כתמי הרטיבות, פותח וסוגר ברזים. כבר התרגלתי אליו.
"אההה את שני הציורים האלה אני אוהב", הוא אומר וקורץ לי. "אולי נתלה אותם למטה, אהה...".
"אני אחשוב על זה", אני אומר ביובש ורומז לו שאני באמצע ...
"אתה צריך אסיסטנטית", הוא שאל כשהיה כבר מחוץ לדלת וכהרגלו לא ממש המתין לתשובה, "יש לי מישהי בשבילך, היא תבוא עוד שעתיים... תשמור עליה אההה, היא האחיינית שלי..."
קראו לה ג'וד – נייס ג'ואיש גירל - ככה לפחות חשבתי בהתחלה; היא דפקה חלושות על הדלת, אני כמובן לא שמעתי, אבל אז היא הופיעה באמצע החדר.. עם שני ספרים חבוקים בידיה, שיער אסוף בקשת וחיוך ממיס. "האמממ, אני... הדוד שלי... הוא אמר לי שאתה... " היא סיפרה שהיא לומדת אמנות, מסיימת שנה שניה, שהיא פריקית של סרטים ישנים בשחור לבן ושהיא מתה לבקר בישראל .. בכותל יו נואוו ובקיבוץ ושהיא נורא מזדהה עם כל המצב הקשה שיש עכשיו בארץ... לרגע חשבתי שאני הוזה, שאני נמצא בתוך סרט של וודי אלן ... ועוד רגע יכנס גוטליב להרים כוסית וודקה לחיים... על השידך .. ועל איך אני משתלב בעסקים ובמשפחה ו...........
"רוצה לדגמן לי?", עצרתי את שטף הדיבור המתיילד שלה.....
"אמממ אני ... אבל .... אני לא.. באתי ל... "
"אני יורד לקנות סגריות, תחליטי בינתיים מה את רוצה לעשות."
כשחזרתי היא היתה כבר ערומה, מכורבלת על הספה. המנורה הקטנה זרקה על גופה חצי אור שהשתקף על הקיר. היא הביטה בי וחייכה... הדלקתי סגריה, שמתי דיסק של קולטריין וסימנתי לה לקום. היא צעדה לקראתי מהוססת. תשעני על הקיר בלי לזוז, זרקתי לעברה ופניתי לעבר ערמת הצבעים שהמתינה בערבוביה על השולחן. הגוף הבתולי שלה התחכך בטיח המתקלף, מתמזג ונמהל לתוך הסדקים. היא עצמה עיניים. גם אני. הפריימים עברו במוח במהירות מטורפת. ת"א, העזיבה, קולטריין, גוטליב, בעלת השדיים, המשוררת המטורפת, בקבוקי הויסקי והג'ין, הגלריה, הלילות הארוכים, המחנק ו.......
מכת הצבע הראשונה היממה אותה, המגע הלא מוכר הזה, הזרות הקרה שנחתה לפתע על העור הלבן, פס אדום גבשושי נחרץ על שדה השמאלי; ומיד אחד נוסף מהעבר השני. איקס צמיגי באדום אש. היא ניסתה לומר משהו, אולי למחות, אולי לצעוק, אבל לשוני כבר מזמן הייתה עמוק בפיה, יונקת, חופרת, טועמת .... היא ניסתה לחבק אותי... ניתקתי אותה ממני כשכף ידי אוחזת בשערה בחוזקה ומכופפת מעט את ראשה לאחור. ריח הצבע התערבב בריח גופה.... כף היד השניה החליקה על שדיה, על שבילי הצבע שניקוו על גופה הבתולי. העברתי פס על מצחה, על אפה, שפתיה וסנטרה... אינדיאנית צלובה באקריליק ושמן...
אח"כ החלו גם הדמעות... טיפות טיפות אדמדמות שזלגו מעיניה העצומות, בתחילה זרם דק שהלך והתגבר והתגבר... אבל אני לא הרפיתי... ירוק וכתום וכחול וצהוב וסגול ושחור... המברשות מכות ולוטפות ועוגבות וחודרות שוב ושוב ושוב בקנבס האנושי הניצב מולי ברגליים כושלות, שעון על קיר מחוספס בדירת חדר מעופשת באיזו סמטה נשכחת של עיר זרה באמצע דצמבר... וקולטריין לא מרפה... ות"א והתערוכה והכאב כל כך חזק והולם והולם והולם... ואני ממשיך וממשיך... כל קימור וכל חריץ וכל תו וכל נים בגופה נספג ומדמם וצעקותיה נמהלות ביבבות הסקסופון ובדפיקות מלמעלה ועוד ועוד ועוד ...
ובמים החמים קלפתי ממנה שכבות שכבות של צבע מלוח מדמעותיה... באצבעות, בשיניים, בלשון, בשפתיים... שבילים שבילים... חריצים חריצים... נהרות של כאב וזעם ותשוקה בוערת... חבוקים משתרגים נמהלים זה בזה גוף בגוף עור בעור נשימה בנשימה במים הצבועים שמסרבים להישטף בזרם... כאילו מבקשים ואפילו רק לשבריר של שניה, לרגע אחד מזוכך ונקי, להפוך לישות עצמאית, ליצירה חיה ונושמת ובועטת וחודרת ומפרקת לרסיסי רסיסים כל מי שאתה או חושב שאתה; בלי מסכות, בלי קליפות, בלי הגנות...
ובאור ראשון של בוקר, כשהעייפות הכריעה אותה והיא נאספה לשינה מעורסלת על הספה המרוטה, הבטתי בה בפעם האחרונה ועל מצחה היה עדיין הסימן... וכמעט בלתי נראה, אבל נוכח אפילו יותר מבתחילה... והחלקתי על מצחה ופניה וגופה והנחתי לה לשקוע בעוד אני יוצא לשאון הבוקר המתעורר, רחוק כל כך מהבית, אבל קרוב יותר מאי פעם לעצמי...
הפנס הלבן האיר על הבמה זמר מזדקן אחד ששר סינטרה במבטא כבד. הוא לבש מכנסי עור קצרים עם כתפיות רופפות. העיניים שלו היו עצומות. אח"כ התחיל מופע חשפנות. ככה לפחות היה נדמה. גברת אחת מאופרת בכבדות רקדה בתנועות גסות. היו לה זוג שדיים ענקיים שנמרחו על הבמה בכל פעם שהיא התכופפה. עוד כוסית ועל הבמה חברה של השדיים מתחילה לכרוך סביבה רצועת עור שחורה, מכפות הרגליים במעגלים כלפי מעלה, מכסה כל מילמטר של בשר גרום; רק השדיים נותרו חשופות. כשהודלק פתאום האולטרה סגול, השדיים הענקיים קיבלו מעין יישות עצמאית; וכשהיא התחילה פתאום להסתובב הן הפכו למאוורר עצום .... איך היא לא מתרוממת ועפה לתקרה, חשבתי לעצמי כשהכוסית השלישית או אולי זאת הרביעית מחליקה וצורבת בגרון.
המקום היה כמעט ריק. הזקן מהבר הביא עוד כוסית (כבר הפסקתי לספור) והתיישב לידי, בדיוק כשהשדיים פינו את הבמה לטובת איזו דראג קווין שזייפה למיקרופון משהו שהזכיר שיר ישן של 'אבבא'. הוא אמר שקוראים גוטליב, ארון גוטליב, ושהוא בעל הבית. סיפר שהוא בעסק הזה עוד לפני המלחמה, ושיש לו חולשה לאמנים; שהוא יכול לזהות את הרעב שלהם גם בתוך קהל של אלפים בארנה של היינקיז... ושהוא בעצמו כשהיה צעיר יותר פרסם קריקטורות פוליטיות.... אבל אני כבר שקעתי בקולה הסדוק של האישה הכהה על הבמה שעשתה אהבה עם המיקרופון.
הרבה אני לא זוכר מהלילה ההוא - הייתי שיכור מדי, עייף מדי, לבד מדי - אבל בכל אופן כבר למחרת שכרתי ממנו את החדר שמעל למועדון. כבר שלושה שבועות אני כאן. מנסה לצייר, לכתוב, לשכוח.... כל כך רוצה לשכוח... אותה, את ת"א, את התערוכה... אבל התאריך מתקרב, ויש לי עוד שלושה ארבעה ציורים לגמור וגם הבטחתי לכתוב כמה מילים לקטלוג, אבל שום דבר לא מתקדם. החשפנית עם השדיים הגדולים תקועה כל היום בדירה ממול עם החברה שלה, כך שלא יצא לי עדיין לבקש ממנה שתדגמן לי. הסיגריות נגמרו והדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה לצאת בקור המקפיא הזה. אני בוהה במהדורת החדשות המקומית בטלוויזיה, ברקע מהדהדים נקישות העקבים של המשוררת הכהה מלמעלה. ככה זה כל היום וכל הלילה. גם מוריסון בפול ווליום וחצי בקבוק ג'ין לא מצליחים לאפס אותי. מה אני בכלל עושה כאן עם כל המטורפים האלה... ואולי בעצם אני הוא המטורף?!
"בסוף השבוע המטורפת מלמעלה עוזבת... תנקס גוד", הוא אומר לי במבטא היידי שלו כשהוא מגיח לדירה, דוחק אותי הצידה עם גוף הכפוף שלו ונכנס לסטודיו. הוא מביט סביב, בודק את כתמי הרטיבות, פותח וסוגר ברזים. כבר התרגלתי אליו.
"אההה את שני הציורים האלה אני אוהב", הוא אומר וקורץ לי. "אולי נתלה אותם למטה, אהה...".
"אני אחשוב על זה", אני אומר ביובש ורומז לו שאני באמצע ...
"אתה צריך אסיסטנטית", הוא שאל כשהיה כבר מחוץ לדלת וכהרגלו לא ממש המתין לתשובה, "יש לי מישהי בשבילך, היא תבוא עוד שעתיים... תשמור עליה אההה, היא האחיינית שלי..."
קראו לה ג'וד – נייס ג'ואיש גירל - ככה לפחות חשבתי בהתחלה; היא דפקה חלושות על הדלת, אני כמובן לא שמעתי, אבל אז היא הופיעה באמצע החדר.. עם שני ספרים חבוקים בידיה, שיער אסוף בקשת וחיוך ממיס. "האמממ, אני... הדוד שלי... הוא אמר לי שאתה... " היא סיפרה שהיא לומדת אמנות, מסיימת שנה שניה, שהיא פריקית של סרטים ישנים בשחור לבן ושהיא מתה לבקר בישראל .. בכותל יו נואוו ובקיבוץ ושהיא נורא מזדהה עם כל המצב הקשה שיש עכשיו בארץ... לרגע חשבתי שאני הוזה, שאני נמצא בתוך סרט של וודי אלן ... ועוד רגע יכנס גוטליב להרים כוסית וודקה לחיים... על השידך .. ועל איך אני משתלב בעסקים ובמשפחה ו...........
"רוצה לדגמן לי?", עצרתי את שטף הדיבור המתיילד שלה.....
"אמממ אני ... אבל .... אני לא.. באתי ל... "
"אני יורד לקנות סגריות, תחליטי בינתיים מה את רוצה לעשות."
כשחזרתי היא היתה כבר ערומה, מכורבלת על הספה. המנורה הקטנה זרקה על גופה חצי אור שהשתקף על הקיר. היא הביטה בי וחייכה... הדלקתי סגריה, שמתי דיסק של קולטריין וסימנתי לה לקום. היא צעדה לקראתי מהוססת. תשעני על הקיר בלי לזוז, זרקתי לעברה ופניתי לעבר ערמת הצבעים שהמתינה בערבוביה על השולחן. הגוף הבתולי שלה התחכך בטיח המתקלף, מתמזג ונמהל לתוך הסדקים. היא עצמה עיניים. גם אני. הפריימים עברו במוח במהירות מטורפת. ת"א, העזיבה, קולטריין, גוטליב, בעלת השדיים, המשוררת המטורפת, בקבוקי הויסקי והג'ין, הגלריה, הלילות הארוכים, המחנק ו.......
מכת הצבע הראשונה היממה אותה, המגע הלא מוכר הזה, הזרות הקרה שנחתה לפתע על העור הלבן, פס אדום גבשושי נחרץ על שדה השמאלי; ומיד אחד נוסף מהעבר השני. איקס צמיגי באדום אש. היא ניסתה לומר משהו, אולי למחות, אולי לצעוק, אבל לשוני כבר מזמן הייתה עמוק בפיה, יונקת, חופרת, טועמת .... היא ניסתה לחבק אותי... ניתקתי אותה ממני כשכף ידי אוחזת בשערה בחוזקה ומכופפת מעט את ראשה לאחור. ריח הצבע התערבב בריח גופה.... כף היד השניה החליקה על שדיה, על שבילי הצבע שניקוו על גופה הבתולי. העברתי פס על מצחה, על אפה, שפתיה וסנטרה... אינדיאנית צלובה באקריליק ושמן...
אח"כ החלו גם הדמעות... טיפות טיפות אדמדמות שזלגו מעיניה העצומות, בתחילה זרם דק שהלך והתגבר והתגבר... אבל אני לא הרפיתי... ירוק וכתום וכחול וצהוב וסגול ושחור... המברשות מכות ולוטפות ועוגבות וחודרות שוב ושוב ושוב בקנבס האנושי הניצב מולי ברגליים כושלות, שעון על קיר מחוספס בדירת חדר מעופשת באיזו סמטה נשכחת של עיר זרה באמצע דצמבר... וקולטריין לא מרפה... ות"א והתערוכה והכאב כל כך חזק והולם והולם והולם... ואני ממשיך וממשיך... כל קימור וכל חריץ וכל תו וכל נים בגופה נספג ומדמם וצעקותיה נמהלות ביבבות הסקסופון ובדפיקות מלמעלה ועוד ועוד ועוד ...
ובמים החמים קלפתי ממנה שכבות שכבות של צבע מלוח מדמעותיה... באצבעות, בשיניים, בלשון, בשפתיים... שבילים שבילים... חריצים חריצים... נהרות של כאב וזעם ותשוקה בוערת... חבוקים משתרגים נמהלים זה בזה גוף בגוף עור בעור נשימה בנשימה במים הצבועים שמסרבים להישטף בזרם... כאילו מבקשים ואפילו רק לשבריר של שניה, לרגע אחד מזוכך ונקי, להפוך לישות עצמאית, ליצירה חיה ונושמת ובועטת וחודרת ומפרקת לרסיסי רסיסים כל מי שאתה או חושב שאתה; בלי מסכות, בלי קליפות, בלי הגנות...
ובאור ראשון של בוקר, כשהעייפות הכריעה אותה והיא נאספה לשינה מעורסלת על הספה המרוטה, הבטתי בה בפעם האחרונה ועל מצחה היה עדיין הסימן... וכמעט בלתי נראה, אבל נוכח אפילו יותר מבתחילה... והחלקתי על מצחה ופניה וגופה והנחתי לה לשקוע בעוד אני יוצא לשאון הבוקר המתעורר, רחוק כל כך מהבית, אבל קרוב יותר מאי פעם לעצמי...
