צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

המבחן בע"פ - חלק ראשון

מאת בכוח המוח-אשה     24 במאי 04 2996
אותו יום התחיל כעוד יום.
הרוטינה הרגילה של קפה ופיהוקים, אבל ללא סיגריה מזוינת. שנים אחרי עוד אפשר להרגיש איך כף היד נשלחת אל קופסת סיגריות נעלמה וחוזרת כלעומת שבאה. בוקר. התעמלות הבוקר שנדחית אוטומטית לערב, אז תדחה לבוקר למחרת, ומקלחת בוקר. אין על מקלחת בוקר. רטיבות השיער ורעננות העור, הקול שחוזר לתפקד אחרי צרידות הלילה, האופטימיות של הפנים שמחייכות במראה והקפה השני, מכינים אותך לעוד יום של חיים שלא ייכתב באף ספר הסטוריה, אבל אתה תשרוד אותו...
הספר האדום השני של בחינות הלשכה. איך הצליחו לכתוב את החומר בצורה מסובכת כזו, רק חננות יכולים להצליח בזה. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת על זה – אצלנו בשכונה לא היו מודים בכלום, אפילו אם יש הקלטת וידאו, כי לשקר זה תמיד פחות מכל פשע אחר. חוכמת רחוב כזו, שכולם היו מתגאים בה מול ילדי השמנת המפונקים (שאחר כך היו מוציאים אותם בערבות בשביל חסכונות של שנה...)
צלצול טלפון, התעלמות מלאה, פתיחת החוברת באופן מופגן, הפסיק. מהו צירוף אישומים. כן… אהמ… אה. אני אומרת לכם, חרא של חומר, חרא של מקצוע, חרא של חיים, טמבלית עם דיפלומה, ובחוץ כל כך יפה היום…
שוב הצלצול הזה – מרימה את הטלפון ונוהמת את הכן הרגיל שלי. מהצד השני עונה קול גברי נמוך ומדוד, מבקש את יעל.
"כן", אני עונה לו חדגונית, "יעל בדיוק מאוננת עכשיו ותהיה עסוקה בדקות הקרובות."
אני שומעת את החיוך נמתח בצד השני, והחיוך מבקש לדעת מי אני אם כן.
"אה…" אני עונה לו, "אני שפחת המין שלה, אלא שבדיוק היום היא שוקלת להדיח אותי מתפקידי." נראה שהדברים לא עושים עליו את הרושם המקווה. מול הוולגריות המתוחכמת שלי (ככה אני קוראת לה בכל אופן...) אנשים לא נשארים אדישים, מצחקקים בעצבנות ובאי נוחות ונעלמים להם לעבר האופק.
"אני מניח", הוא עונה, "שאם יוסר המינוי באופן רשמי, בהחלט אוכל לקבוע לך ראיון לתפקיד דומה במהותו." גם קולו נשאר רשמי כאילו דיבר על מינוי לחברת דירקטוריון או לפחות למנהלת פיתוח מוצר.
צחקוק קטן מהצד שלי, קצת פחות בטוחה בעצמי, מסבירה לו בקצרה כי מי שמראיין כאן זו אני. ולא זאת אלא אף זאת, שיש בחינה בעל פה שמעטים עומדים בה ,(דגש על המילים פה ומעטים). קראתי את זה באיזה מקום וזה מצא חן בעיני, נראה לי בוגר כזה – תלקק מותק, תשתדל, ואני אחליט בסוף מה אתה שווה… אה? נשמע חזק, תודו.
"את חביבה", הוא כבר כובש חיוך ומנסה להשמע רציני, "וגם גיבורה גדולה, חכמה כזו, איך את נראית?"
"אני מניחה", אני אומרת שוב בקול מדוד, "שאני נראית כמו איך שאני נשמעת." (אצלנו בשכונה אומרים שמה שלא קונה חוכמה קונה חוצפה, ואני אהיה האחרונה לשבור את חוכמת הרחוב הזו…)
"למענך אני מקווה", אני מוסיפה, "שאתה נראה טוב מאיך שאתה נשמע."
"אה, אל תדאגי", הוא אומר, "יש לי מראה שנשים מתות עליו."
כן, יש לו גם קול כזה, אבל אני משאירה את הקלפים קרוב לחזה, במלחמה כמו במלחמה…
"אני אציע הצעה הגונה" הוא אומר, "כוס קפה משובח תוך כדי ראיון הקבלה שלי והבחינה שלך." ארוטיות נסוכה בקולו כשהוא מוציא את המילים "ראיון קבלה" ואני חשה את הצמרמורת הזו שיורדת במורד עמוד השדרה ועוצרת רק בתחתונים…
"לא לא", אני מתחילה לומר, מסדרת לי את המשפט הבא.
והוא, כאילו לא מקשיב כלל ממשיך:
"קפה אימפרזה, בשעה ארבע בדיוק, אל תאחרי. אבקש ממך רק דבר אחד, בואי בנעלי עקב, בכל מקרה סניקרס לא יתקבלו כלל כי אבקש ממך לקפוץ איתם חזרה כל הדרך הביתה. אל תדאגי לזיהוי, אני אזהה אותך".
ניתק הנקניק… בלי לשאול אותי ניתק לי בפנים… כאילו שאני מאלה שאומרים להם מה לעשות בנימה הבטוחה הזו… פשיי... יופי לו, שיתייבש שם, מחכה לאחת בנעלי עקב.
אני אדם נחוש ועקבי, וכשאני מחליטה משהו אני הולכת עליו עד הסוף (זה לפחות מה שאבא שלי אומר עלי, והיי, מי מכיר אותי טוב ממנו?). לכן כמובן אני חוזרת לחוברת האדומה מס' 2:
"הקריטריון לצירוף אישומים הוא, כשהאישומים מבוססים על אותן עובדות, או עובדות דומות, או סדרת מעשים נפרדים מבחינת הזמן והמקום, אשר יש ביניהם חוט מקשר ההופך אותם לפרשה אחת, וכמובן שמדובר בקריטריון גמיש אשר אינו מבוסס על בדיקה טכנית של יסודות העברה…"
יום יפה בחוץ, ממש יפה…
מציצה בשעון, כמעט 12 ולא עשיתי כלום. ממשיכה בקשיחות: "כאשר אישומים שונים נמצאים בסמכויות בתי משפט שונים…"
ממש מרגיז אותי שאני לא יכולה ללמוד, הביטחון ההוא שלו, כאילו שאני איזה שפוטה שלו. אני, אנשים מתים עלי, נקרעים עלי ישר, מתחננים לקצת רוני, עם סניקרס, בלי סניקרס, אפילו בלי בגדים. עכשיו אני מחייכת, יש לי חוש הומור ענק, אה? מתה על עצמי.. הוא יחכה שם עם הביטחון שלו…
זורקת את החוברת לספה ממול, עוד ארבע שעות, ויש נסיעה של חצי שעה...
בודקת מצב למקרה חירום: מצב הגבות לא רע, אם כי מחייב מריטה קלילה,
לק נמרח אך אמש, אך לא בצבע הנכון, כפות רגליים, מזל שהייתי אצל הקוסמטיקאית לפני כמה ימים. מה מצחיק? מריטת רגליים בית שחי ומפשעות יחד עם טיפול כפות רגליים זה מאסט לכל אישה שמחשיבה את עצמה, לא? ויש לי קוסמטיקאית אני, שעושה מפשעות כמו שאני אוהבת: חוץ ממשולש קטנטן מעל כל העניין ההוא, הכל חלק עד הישבן. והיא קוראת לזה מפשעות, הנשמה..
מקלחת מדויקת, התמקדות על האוזניים ושאר הפתחים, מריחת הגוף בקרם,
ייבוש מהיר של השיער, כהה וארוך, מעיפה חצי מהלבנים עד שאני מוצאת את הסט השחור ההוא, שמלה שחורה חשופת חזית אך לא קצרה מדי (זה הרי לא סוד שחייב להשמר מתח ברור בבגד בין סקסיות לשיק. קצר למטה סגור למעלה למשל, או חשוף צמוד אך ארוך…) הלק הזה כבר יישאר, כחול ככל שיהיה, איפור מהיר וסדרת חיוכים מתפנקים מול המראה להעצמת האגו. מותק את, אני מחייכת למראה, מנסה לפתות קצת את הדמות ממול….
מגפי העקב ההורסות שהגיע הזמן שיצדיקו את מחירן, קולר שחור. שלוש ורבע.
שניה רגע… עם גרביונים או בלי? מראה הברך העירומה רק מוסיף, וחוץ מזה, אני כבר מאחרת, אני צריכה גם למצוא חניה. הבן זונה הזה עם הביטחון שלו… אני כבר מאחרת, כרגיל.
חניה, ארבע, יופי. קצת ללכת ברגל, לא נורא…
ארבע ועשרה, מסדירה נשימה, פותחת את דלת הקפה כמעט עד סופה ונכנסת מחייכת. במלחמה כמו במלחמה, תמיד יהיו הקלפים קרובים לחזה, או החזה עצמו, כקלף אחרון…
אני סוקרת את האנשים, שסוקרים אותי בתורם, אבל אף אחד לא מתרומם…
זבל מניאק בן זונה מזדיין בתחת הומו מוצץ ובולע מקבל בתחת, הוא לא בא…
אני, אני, אני אישית אדאג שיזיינו אותו בתחת על כזה דבר… (ומיהו וזה שאין לי יכולת למצוא אותו או אפילו את שמו, זניח באותו רגע) אני מסתובבת לצאת חזרה, ורואה אותו עומד מחייך ליד הדלת, קולט את התמונה הנפשית כולה.
זה כלום, הפסד במערכה, ניצחון בקרב, אני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא חננה אני, אני לא הילדי שמנת האלה ש…
"איחרת", הוא קובע. "ביקשתי שתדייקי…"
המיליטנטיות עוזבת אותי…. הוא באמת גבר שנשים אוהבות…. המוח מתחיל למדוד ולכמת: כמעט ארבעים, אין ספק, שחום כבר בתחילת אפריל, עיניים בהירות, שיער שמתחיל להכסיף בצדדים אבל ללא מפרצים או התקרחויות, קצר וקוצני, שפתיים קשות, אבל רחבות, קו לסת לא רע, שיניים ישרות ולבנות, אמא שלו הכריחה אותו להסתובב עם מיישרי שיניים בטח חמש שנים. שומר על כושר, מצב כלכלי מעל הממוצע, אבל לא משהו מנקר: ג'ינס ליוויס מהוה, עם חגורת עור חומה..
אבל נעלי עור טובות, וחולצת כפתורים בהירה של ראלף לורן מקופלת עד מתחת למרפקים, שעון, אין טבעת נישואין.
הוא מבליע חיוך, קולט את המדידות המסודרות שערכתי לו עד לטבעת. הוא יודע שמצא חן בעיני. איתו לא ילך בכוח...
אני מחייכת אליו את אחד החיוכים היותר זוהרים שלי, מקווה שהוא נראה טבעי,
חסר באמת שלא. שולחת את כל הזרוע אליו ללחיצת כף יד: "נעים לי מאוד, אני רוני." הוא מחזיק את כף היד שלי בין שתי כפותיו: רחבות קשות וחמות. אדמה, אולי אש, לא אויר ובטח לא מים.
"נעים לי מאוד, רוני, אני אלעד."
אני מתיישבת, גבי לקיר, ובניגוד לציפיות הוא יושב לידי, לא מולי.
מבטו סוקר אותי לאט, מהורהר משהו.
"בת כמה את?" הוא שואל.
"מספיק גדולה", אני עונה.
"מספיק גדולה למה?"
"מספיק גדולה בשביל לאכול חמישה כמוך ולחפש משהו מתוק לנשנוש אחר כך." אלוהים… אני והפה הגדול שלי, חסר השליטה. לפעמים אני בטוחה שיש נתק בינו ובין המוח…
"את נשמעת אמיצה גדולה", הוא מלגלג.
"זה נכון", אני עונה, כמו גדולה.
"כמעט לא שמה זין על מה שחושבים עליך", הוא ממשיך..
"לא הייתי שמה גם אם היה לי." אני מרגישה שאני נופלת, קולטת את זה..
לפתע משתנה הבעת פניו, הופכת להיות קשוחה וקפדנית משהו.
"את יהירה מדי", הוא אומר ממש בשקט.
"בצדק גמור", אני מנסה להמשיך בקו ההוא..
"תפשקי."
"מה?"
"את הירכיים, תפשקי."
"מה?"
"בפעם השלישית אאלץ לקום וללכת", הוא אומר.
שילך, בן זונה, מי אני נראית לו?
ירכיי מתפשקות לבד…
חיוך קל
"הורידי את התחתונים."
"כאן?"
"נתחיל שוב?"
מכירים את זה שפתאום אתם מרוגשים בטירוף בשניה? שאתם צריכים להרים את הראש קצת בשביל להצליח לנשום?
אני מורידה את התחתונים...
עכשיו, הוא סוקר אותי, משועשע, לוקח את התחתון בידו, מרחרח קצת…
"עכשיו תקראי למלצר ותזמיני לנו קפה. אני רוצה גם עוגת גבינה."
היד שלי מתרוממת, המלצר מגיע, קולט את העיניים הפעורות משהו שלי, מבצעת הזמנה: "שני קפה, מה איזה? שניים הפוך כמובן." אני חשה ביד שמחליקה אל בין רגליי, "ו…עוגת גבינה, לא יודעת איזה, תביא את זו שאתה חושב שהיא הכי טעימה…"
"עוד משהו?" הוא שואל, היד ההיא במפשעה…
"לא, לך כבר."
"ילדה טובה, לא רע." את ההערכה המלומדת הזו אני מקבלת מאלעד.
"תקרבי את הישבן לקצה הכסא, ועוד משהו, אל תוציאי הגה, עד שאומר לך."
מבט מול מבט, אפור על ירוק, כאילו עוד רגע תתחיל כאן האבקות עולם.
מקרבת את הישבן לקצה, ושתי אצבעות מחליקות פנימה בתוך כל החלקלקות הזו שם. האצבעות מתחילות לנוע… אני נועלת לסתות, הוא מפסיק, מחייך, "את בסדר..."
אני מחייכת חזרה, מקבלת מיד בתמורה כניסות אצבע חדות, אפילו קצת כואבות,
אני מתפשקת ומתקרבת אליהן עוד, שומעת את הנהמות מתחילות להיפלט מהחזה לבד…
"בעצם לא אכפת לך מה חושבים עלייך..."
"אני…"
"בעצם, אם לא אכפת לך את יכולה לצרוח מצידי..."
הנהמות האלה הופכות לגניחות, הגניחות לצעקות, הצעקות מביאות את הקפה..
אבל אני נצמדת לאצבעות האלה שאני יודעת שעוד אתמכר להן לחלוטין, נושכת שפה ו.. ו.. ו.. איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
הוא גם נושך שפתיים, מרגיש את לחץ ההתכווצות על אצבעותיו, את מבטי שתי הדודות בגבו, ואת הגבר הצעיר שמתבונן בהלם לעברנו…
"ילדה טובה."
"אני…"
"עברת את הראיון, מבחינתי את יכולה להתחיל ממחר."
"באמת? עברתי?" עכשיו אני מחייכת. אין כמו אורגזמה בשביל הביטחון העצמי של אישה.
"נראה לי שכן." הוא מחדיר את שתי אצבעותיו לפיו, לא לפני שרחרח בהן.
"אז עכשיו נשאר המבחן שלך, המבחן בעל פה."
"תבחני אותי." הוא פוסק. "מגיע לך."
אני קמה מחייכת, מרימה רגל על הכסא ממול. הוא נושא מבט לא מבין.
"אני מחכה, זה מבחן בע"פ", אני פוקדת נחרצות,
"תתחיל ללקק."

lori​(נשלטת){ע_מ}
אההההההה
גדול גדול גדול!!! אהבתי את סגנון הכתיבה !!
24/05/04 00:47
@buba@​(נשלטת)
חחחחחח
הסוף היה מפתיע !!! את כותבת יפה . היו קטעים שממש התחברתי אליהם . כל הכבוד
24/05/04 07:00
רעם​(שולט)
ענק קולח חד
יופי אל תפסיקי
24/05/04 07:12
קליבר​(שולט)
יש לה את זה ...
כתיבה רעננה , משב רוח קריר בחום הפושט של הקיץ ... לקראת השרב הבא עלינו , טוב שהגיעה זאת ותקרר לנו את הקיץ . לחלק אין ספק היא תעלה את החום , אבל בשורה התחתונה , זה או היא או מזגן , להשבת הנפש אחרי החום . תמשיכי...
24/05/04 08:41
en1
מעולה!!!
סיפור גדול! כתוב באופן הכי מגרה והכי קולח. עוד עוד עוד!!! את גדולה. אמרתי מספיק?
24/05/04 14:02
ram​(שולט)
מדהים
ממתין בקוצר רוח להמשך.....
24/05/04 14:08
נולה
אהבתי
ממש יכולתי להתחבר אליך. כתבת נפלא! תודה
24/05/04 14:46
SexyRed
אהבתי מאוד
העלה חיוך ענק על שפתיי :) מעולה! מצפה בכיליון עיניים להמשך..
24/05/04 15:20
Ana Goge
כבר אמרתי...
שאהבתי את משחקי הכוחות? כתיבה קולחת. GB.
24/05/04 16:51
בכוח המוח-אשה
יש חלק שני-מחר על הבוקר..
שמחה שאהבתם..
24/05/04 21:29
zytry​(שולט)
המבחן בע"פ
העובדה שקראתי עד הסוף משמע וטב. לדעתי לא התעכבת מספיק על התחושות -- ומיהרת להגיע למבחן שלו.
25/05/04 11:15
SchoolGirl​(לא בעסק)
וואו
את מדהימה!! ממש ממש מדהימה.. כשאני קוראת את הסיפור שלך, וזה השני, למרות שאני לא אוהבת פומביות..אני רק רואה כמה כן יש לי קשר לעולם הבדס"ם אני מאוד חוששת מזה, והיו כמה שקראו לי ונילית, אבל זו בדיוק אני :)
08/09/09 14:20