הרמתי אותה ושאלתי אותה מה הקטע שלה והיא אמרה לי שהיא סאבית. כשהיא קלטה שאני לא מבין מה זה המילה הזאתי אז היא אמרה שיש לי את זה בדם והיא רוצה להיות שייכת לי. איזה שייכת לי? ליטל חוזרת עוד יומיים - מקסימום שבוע. אז אמרתי לה שאני לא פנוי ושאני לא שייך לאף אחד ושאף אחד לא שייך לי וזאתי מדינה חופשית בגלל זה.

היום כשאני מבינה קצת יותר, אני מקבלת לחלוטין את ההבחנות של אלעד בין אדון למאסטר. הוא טען שההבדל העיקרי בין אדון למאסטר הוא במילוי הציפיות...

רק כשאנחנו עומדים מול הפחדים הכי גדולים של עצמנו, אנחנו מבינים כמה כוח יש לנו באמת...

יום אחד עוד אשא אותך בטופרי, לעבר ההר הכי גבוה, מקום בו האוויר דליל כל כך, שהוא מספיק רק לחלומות...

כששילם את החשבון היה כבר אחת-עשרה. והנשיקה הראשונה (!) שלנו הייתה בחניה, שם השעין אותי כנגד הרכב, יותר נושך ממנשק...

יש רגעים באהבה שהייאוש טורף בך. הרצון הזה להתחבר עושה בך שמות. לגעת להריח, לטעום מקצה ציפורן טיפת דם מלוחה. שום דבר לא ידמה לסבל של הרגע שלפני, אך אין גם הנאה גדולה ממנו...

נרגעתי, הוצאתי את המראה לראות כמה זוועה אני נראית, תיקנתי איפור ככל יכולתי, ניערתי את רעמת הלביאה. במלחמה כמו במלחמה, שיננתי...

מאסתי כבר בהצגות, בזתי לדרך בה ראו כולם את איך אמורים החיים להיות. איך אישה אמורה להתנהג, ומה היא אמורה לרצות. ואני, פאק, רציתי הכל, והרבה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר….

"את שוב מייגעת בהתחכמויות האינסופיות שלך…" עתה קם ממקומו, פתח את הארון בעל שתי הדלתות, והוציא שקית בד שחורה ממנה הוציא ספק חבל ספק רצועה שחורה ברוחב של כשבעה ס"מ...

התכופפתי, אוספת את כל השיער בידי, וקושרת בו קשר. עכשיו הרגשתי עירומה באמת. כיצד השכיל לדעת שהשיער הוא חלק אינטגרלי מהכיסוי שלי?...

"קפה אימפרזה, בשעה ארבע בדיוק, אל תאחרי. אבקש ממך רק דבר אחד, בואי בנעלי עקב, בכל מקרה סניקרס לא יתקבלו כלל כי אבקש ממך לקפוץ איתם חזרה כל הדרך הביתה. אל תדאגי לזיהוי, אני אזהה אותך".

"מוכן, יפה שלי? נצא לחגוג קצת?" היא עונדת את הטבעת הגדולה בידה השמאלית, מזליפה לחלל בושם וחולפת דרכו ("בושם צריך להיות רק רמז, אחרת הוא מאבד את ניחוח הגוף הטבעי, אנחנו חיות, לריח שלנו יש משמעות"). יצאנו...