המבחן בע"פ - חלק שמיני
מאת בכוח המוח-אשה
1 ביוני 2004
אמת או חובה.
היום כשאני מבינה קצת יותר, אני מקבלת לחלוטין את ההבחנות של אלעד בין אדון למאסטר. הוא טען שההבדל העיקרי בין אדון למאסטר הוא במילוי הציפיות:
האדון ממש את ציפיותיו ומאוויו על ידי העבד, והמאסטר גורם למימוש המאוויים הכמוסים של הנשלט שלו, גורם לו להלחם בשדיו הפנימיים ולהיות מסוגל להניח על קרקע המציאות את חשקיו הרגשיים.
וואלה. זה ההבדל בין מלך למורה, אמר אז, באותו יום מלנכולי משהו, כשליטף את שיערי ואמר שאני מוכנה כבר ללכת ממנו, שהוא למד ממני לא פחות משלמדתי ממנו, וכל מיני כאלה דיבורים של סוף. והוא לא הבין שגם בתוך החופש והמרחבים שפתח בפני, נשארתי לכודה. ברצון שלי בו, לאזוק אותו אלי באופן בלעדי, ולנצל את גופו שוב ושוב כדי להביא את ילדי לעולם.
אבל אני מקדימה את המאוחר, איפה היינו? אה.
אז אחרי שהייתי קשורה לקיר, לא מפוחדת ממש, אבל די מבואסת, כי היה די ברור לי מה יהיה העונש. וידעתי שהולך להיות שיעור קשה, שיעור בקנאה. כבר שנאתי את יאנה שחייכה לאלעד, וקיבלה חיוך חזרה, והיה דיי ברור שזה לא ייגמר בחיוך.
עכשיו ניגש אלי אלעד הסתכל לי עמוק בעיניים, ואני הבטתי לשם חזרה, ולא ראיתי שם רצון לנקום. אפילו נראה שהייתה שם דאגה קלה, כמו מבט של הורה שיושב בקהל לפני שהילדה שלו בת השש עולה להופעת הבלט הראשונה שלה…
ואז ליטף את פני, שחרר את שיערי ופיזר אותו על כתפי, קשר את עיני, והחל לדבר. משהו על זה שמערכת יחסים בין אנשים לא יכולה לעבור אבולוציה בלי תנאי אחד חשוב. כנות ואמינות. אבולוציה, כאילו הוא דארווין ואני איזה קקדו או משהו. ואז ביקש ממני דבר אחד. לענות בכנות. רק בכנות. שאם לא, הוא ידרבן אותי בחזרה לתלם. האמת שקצת נרגעתי: בדמיוני ראיתי את אלעד משגל את יאנה מול העיניים שלי והיא גונחת את הגניחות הגרוניות האלה שלה, וגורמת לי לתכנן בצורה דייקנית ומחושבת את מידות הבור ואת האבולוציה שהוא יגרום לה, ויהפוך אותה לתולעים קטנות ולבנבנות. איך ניחשתם לבנבנות?
השאלה הראשונה הייתה אם יש לי רעיון מדוע אני קשורה בעירום. בטח שהיה לי רעיון, ואמרתי אותו מיד, משהו על יצר המציצנות שלהם, ועל הרצון שלו להשפיל אותי. מיד נשאלתי מה משפיל בעירום, וכאן נתקעתי. אממממ… ישנן שאלות שהתשובות להן נראות כל כך ברורות עד שאנחנו לא ממש עוצרים לחשוב מדוע…
ואז נשאלתי מה אני חושבת על הגוף שלי, וכבר התחלתי להרגיש ממש לא נוח… עם עיניים מכוסות, אבל אני קולטת שהם קרובים ובוחנים אותי, ומילא אלעד, אבל הייתה שם יאנה, עם הגוף הדק גבעולי גבוה חטוב הזה שלה, מתחרה רצינית, ואוכלת אותי בלי מלח בתחום הזה. אמרתי משהו על זה שלדעתי הוא לא רע, ושיש לו יתרונות נוספים כמו גמישות חוזק וחזון. אם יש ליאנה הזו עקב אכילס, הרי זה החזה הקטנטן לבנבן הזה שלה, עם הפטמות החיוורות. היטב אני יודעת כיצד מתייחסים גברים לחזה שלי, תינוקות מגודלים שכמותם… בהחלט אפשר להשתמש בו במקום מטוטלת אם רוצים לטפל בהיפנוזה.
אבל מסתבר שזו לא השאלה האמיתית שאלעד התכוון להתמקד בה. עכשיו שאל מה חשתי לאורך כל הדיון על הגוף. חשבתי לענות תשובה צינית, אבל תפסתי את עצמי בזמן, ועניתי שחשתי אי נוחות מסוימת, כאילו אני נשפטת על המראה שלי.
ומה בכך? מה זאת אומרת מה בכך? כלום בכך.
שמעתי את אלעד קורא בשם של יאנה, ומבקש ממנה להפעיל עונש ראשון.
הרגשתי את יאנה מתקרבת אלי, ואני כבר מתכווצת. זה או מחטים, או שוטים, או
אאאאההה… הרגשתי משהו עובר עלי, אולי נוצה, מאתר את כל המקומות הרגישים שלי, ואני מתפתלת מתחת, מתאפקת נואשות לא לפרוץ בצחוק. ליצן.
ואז הוא דפק הרצאה קטנה על כך שהעירום בסשן (???) הוא בסך הכל סמל לעירום הנפשי שמתבקש, ועל זה שכמו שזה לא משפיל להיות עירום באף סיטואציה כי זה אתה וכך זה נראה, כך אין מה להרגיש מושפל אם מישהו רואה את העירום הנפשי שלך. ועל זה שאם מישהו מעיר לך על משהו שהוא רואה בגוף, או בנפש, זה לא אומר שהוא לא מקבל אותך, אוהב אותך ומעריך אותך. כל נפש ניתנת לשיפור, ובשביל לראות במה יש לטפל חייבים עירום. הגב' רוני הבינה?
כמובן שהבינה.
ועכשיו לשאלה הבאה: האם רוני הנכבדה עשתה חיפוש בכליו של השואל כשקיבל אותה אל ביתו ואל גופו?
אאאאה... המחשבות רצות בזריזות. הוא הרי לא יכול להוכיח כלום. איך אמרו אצלנו בשכונה? שקר זה תמיד פחות מכל פשע אחר… לא, לא נגעתי. לרגע הייתי משוכנעת בעצמי.. ולפני שהבנתי, הרגשתי כאב חד על הירך החיצונית.
"אשאל שוב." עכשיו הוא נשמע קפדן.
"לא נגעתי." נעילת הלסתות שלי כשאני מתרגזת. הפעם הכאב היה עוצר נשימה. צעקתי.
"שואל שוב."
"אמרתי שלא נגעתי, מה אתה רוצה ממני?"
הפעם הכאב החד נגע בין רגלי. אלעד התקרב אלי קרוב קרוב, מספיק בשביל שאחוש את הבל פיו על לחיי משך בשיערותי לאחור, לא יודעת למה התנועה הזו משפיעה עלי באופן מיידי, מערפלת את הגוף ומגרה אותו בו זמנית, אפילו כאב הירכיים הפך למשהו מתוק באחת… ואז דיבר לאט ובקול שקט…
"הפעם חישבי טוב, אם אצטרך להוכיח לך, זה יעלה לך.."
עכשיו כבר דמעתי. לא מהכאב כמו מהבושה. כל כך לא נעימה הסיטואציה הזו בה אתה נתפס בשקר מול אדם שאתה אוהב ורוצה בחיבתו והערכתו… והירכיים, אלוהים, זה שורף ומגרה בו זמנית…
"אני נגעתי."
אפילו אני לא שמעתי את עצמי.
"לא שמעתי, האם שמעת משהו יאנה?"
"לא מאסטר, לא שמעתי כלום."
מאסטר……
"בקול רם יותר, הגב' רוני המלומדת."
"אני נגעתי" - עכשיו צעקתי את זה. אפשר לחשוב שזה לא אנושי, או שאני המפלצת כאן...
"יפה, רואה? מה היה קשה כל כך? את טיפוס סקרן, אבל יש דברים שצריך לשלוט בהם אם הם מתנגשים בערכים החשובים לך."
"ברור".
"ועוד משהו, הבנתי מיאנה שלא הערכת כראוי את המתנה שנתתי לך, והחזרת אותה ארוזה."
על איזו מתנה הוא מדבר?
"ועל כן, אני עומד על כך בתוקף ממש, שתקבלי אותה. יאנה.."
ואז אני חשה את אצבעותיה של זו מתירות את כיסוי העיניים, מולי עומד אלעד מחייך, בוחן את פני שהולכות ונעשות מרוגשות יותר ויותר מאצבעותיה הארוכות לבנות של יאנה ומהשפתיים הענקיות חמות שלה… איך יצור עדין כזה גידל שפתיים כאלה? נעים… פאקינג נעים… והמבט שלי ננעץ במבט של אלעד שמביט איך כורעת האלילה הלבנה על ברכיה, מעבירה את שפתיה על הבטן התחתונה שלי, יוצרת שם פרפרים שלא הייתי מאמינה שאישה תוכל ליצור, וטומנת באחת את שפתיה בין שפתי, מוצאת בתוך הרטיבות הנוראית שם את הדגדגן הזקור ויונקת אותו אל שפתיה… ובגניחה שניה שלי היה אלעד מעליה, מולי, מושך את שיערי בכוח לאחור, נושם לתוכו את הגניחות שלי, ומסנן בין נשיכה ונשיקה את המשפט האלמותי שעוד יחזור הרבה פעמים:
"אני ממש מקווה שלמדת את הלקח"…
היום כשאני מבינה קצת יותר, אני מקבלת לחלוטין את ההבחנות של אלעד בין אדון למאסטר. הוא טען שההבדל העיקרי בין אדון למאסטר הוא במילוי הציפיות:
האדון ממש את ציפיותיו ומאוויו על ידי העבד, והמאסטר גורם למימוש המאוויים הכמוסים של הנשלט שלו, גורם לו להלחם בשדיו הפנימיים ולהיות מסוגל להניח על קרקע המציאות את חשקיו הרגשיים.
וואלה. זה ההבדל בין מלך למורה, אמר אז, באותו יום מלנכולי משהו, כשליטף את שיערי ואמר שאני מוכנה כבר ללכת ממנו, שהוא למד ממני לא פחות משלמדתי ממנו, וכל מיני כאלה דיבורים של סוף. והוא לא הבין שגם בתוך החופש והמרחבים שפתח בפני, נשארתי לכודה. ברצון שלי בו, לאזוק אותו אלי באופן בלעדי, ולנצל את גופו שוב ושוב כדי להביא את ילדי לעולם.
אבל אני מקדימה את המאוחר, איפה היינו? אה.
אז אחרי שהייתי קשורה לקיר, לא מפוחדת ממש, אבל די מבואסת, כי היה די ברור לי מה יהיה העונש. וידעתי שהולך להיות שיעור קשה, שיעור בקנאה. כבר שנאתי את יאנה שחייכה לאלעד, וקיבלה חיוך חזרה, והיה דיי ברור שזה לא ייגמר בחיוך.
עכשיו ניגש אלי אלעד הסתכל לי עמוק בעיניים, ואני הבטתי לשם חזרה, ולא ראיתי שם רצון לנקום. אפילו נראה שהייתה שם דאגה קלה, כמו מבט של הורה שיושב בקהל לפני שהילדה שלו בת השש עולה להופעת הבלט הראשונה שלה…
ואז ליטף את פני, שחרר את שיערי ופיזר אותו על כתפי, קשר את עיני, והחל לדבר. משהו על זה שמערכת יחסים בין אנשים לא יכולה לעבור אבולוציה בלי תנאי אחד חשוב. כנות ואמינות. אבולוציה, כאילו הוא דארווין ואני איזה קקדו או משהו. ואז ביקש ממני דבר אחד. לענות בכנות. רק בכנות. שאם לא, הוא ידרבן אותי בחזרה לתלם. האמת שקצת נרגעתי: בדמיוני ראיתי את אלעד משגל את יאנה מול העיניים שלי והיא גונחת את הגניחות הגרוניות האלה שלה, וגורמת לי לתכנן בצורה דייקנית ומחושבת את מידות הבור ואת האבולוציה שהוא יגרום לה, ויהפוך אותה לתולעים קטנות ולבנבנות. איך ניחשתם לבנבנות?
השאלה הראשונה הייתה אם יש לי רעיון מדוע אני קשורה בעירום. בטח שהיה לי רעיון, ואמרתי אותו מיד, משהו על יצר המציצנות שלהם, ועל הרצון שלו להשפיל אותי. מיד נשאלתי מה משפיל בעירום, וכאן נתקעתי. אממממ… ישנן שאלות שהתשובות להן נראות כל כך ברורות עד שאנחנו לא ממש עוצרים לחשוב מדוע…
ואז נשאלתי מה אני חושבת על הגוף שלי, וכבר התחלתי להרגיש ממש לא נוח… עם עיניים מכוסות, אבל אני קולטת שהם קרובים ובוחנים אותי, ומילא אלעד, אבל הייתה שם יאנה, עם הגוף הדק גבעולי גבוה חטוב הזה שלה, מתחרה רצינית, ואוכלת אותי בלי מלח בתחום הזה. אמרתי משהו על זה שלדעתי הוא לא רע, ושיש לו יתרונות נוספים כמו גמישות חוזק וחזון. אם יש ליאנה הזו עקב אכילס, הרי זה החזה הקטנטן לבנבן הזה שלה, עם הפטמות החיוורות. היטב אני יודעת כיצד מתייחסים גברים לחזה שלי, תינוקות מגודלים שכמותם… בהחלט אפשר להשתמש בו במקום מטוטלת אם רוצים לטפל בהיפנוזה.
אבל מסתבר שזו לא השאלה האמיתית שאלעד התכוון להתמקד בה. עכשיו שאל מה חשתי לאורך כל הדיון על הגוף. חשבתי לענות תשובה צינית, אבל תפסתי את עצמי בזמן, ועניתי שחשתי אי נוחות מסוימת, כאילו אני נשפטת על המראה שלי.
ומה בכך? מה זאת אומרת מה בכך? כלום בכך.
שמעתי את אלעד קורא בשם של יאנה, ומבקש ממנה להפעיל עונש ראשון.
הרגשתי את יאנה מתקרבת אלי, ואני כבר מתכווצת. זה או מחטים, או שוטים, או
אאאאההה… הרגשתי משהו עובר עלי, אולי נוצה, מאתר את כל המקומות הרגישים שלי, ואני מתפתלת מתחת, מתאפקת נואשות לא לפרוץ בצחוק. ליצן.
ואז הוא דפק הרצאה קטנה על כך שהעירום בסשן (???) הוא בסך הכל סמל לעירום הנפשי שמתבקש, ועל זה שכמו שזה לא משפיל להיות עירום באף סיטואציה כי זה אתה וכך זה נראה, כך אין מה להרגיש מושפל אם מישהו רואה את העירום הנפשי שלך. ועל זה שאם מישהו מעיר לך על משהו שהוא רואה בגוף, או בנפש, זה לא אומר שהוא לא מקבל אותך, אוהב אותך ומעריך אותך. כל נפש ניתנת לשיפור, ובשביל לראות במה יש לטפל חייבים עירום. הגב' רוני הבינה?
כמובן שהבינה.
ועכשיו לשאלה הבאה: האם רוני הנכבדה עשתה חיפוש בכליו של השואל כשקיבל אותה אל ביתו ואל גופו?
אאאאה... המחשבות רצות בזריזות. הוא הרי לא יכול להוכיח כלום. איך אמרו אצלנו בשכונה? שקר זה תמיד פחות מכל פשע אחר… לא, לא נגעתי. לרגע הייתי משוכנעת בעצמי.. ולפני שהבנתי, הרגשתי כאב חד על הירך החיצונית.
"אשאל שוב." עכשיו הוא נשמע קפדן.
"לא נגעתי." נעילת הלסתות שלי כשאני מתרגזת. הפעם הכאב היה עוצר נשימה. צעקתי.
"שואל שוב."
"אמרתי שלא נגעתי, מה אתה רוצה ממני?"
הפעם הכאב החד נגע בין רגלי. אלעד התקרב אלי קרוב קרוב, מספיק בשביל שאחוש את הבל פיו על לחיי משך בשיערותי לאחור, לא יודעת למה התנועה הזו משפיעה עלי באופן מיידי, מערפלת את הגוף ומגרה אותו בו זמנית, אפילו כאב הירכיים הפך למשהו מתוק באחת… ואז דיבר לאט ובקול שקט…
"הפעם חישבי טוב, אם אצטרך להוכיח לך, זה יעלה לך.."
עכשיו כבר דמעתי. לא מהכאב כמו מהבושה. כל כך לא נעימה הסיטואציה הזו בה אתה נתפס בשקר מול אדם שאתה אוהב ורוצה בחיבתו והערכתו… והירכיים, אלוהים, זה שורף ומגרה בו זמנית…
"אני נגעתי."
אפילו אני לא שמעתי את עצמי.
"לא שמעתי, האם שמעת משהו יאנה?"
"לא מאסטר, לא שמעתי כלום."
מאסטר……
"בקול רם יותר, הגב' רוני המלומדת."
"אני נגעתי" - עכשיו צעקתי את זה. אפשר לחשוב שזה לא אנושי, או שאני המפלצת כאן...
"יפה, רואה? מה היה קשה כל כך? את טיפוס סקרן, אבל יש דברים שצריך לשלוט בהם אם הם מתנגשים בערכים החשובים לך."
"ברור".
"ועוד משהו, הבנתי מיאנה שלא הערכת כראוי את המתנה שנתתי לך, והחזרת אותה ארוזה."
על איזו מתנה הוא מדבר?
"ועל כן, אני עומד על כך בתוקף ממש, שתקבלי אותה. יאנה.."
ואז אני חשה את אצבעותיה של זו מתירות את כיסוי העיניים, מולי עומד אלעד מחייך, בוחן את פני שהולכות ונעשות מרוגשות יותר ויותר מאצבעותיה הארוכות לבנות של יאנה ומהשפתיים הענקיות חמות שלה… איך יצור עדין כזה גידל שפתיים כאלה? נעים… פאקינג נעים… והמבט שלי ננעץ במבט של אלעד שמביט איך כורעת האלילה הלבנה על ברכיה, מעבירה את שפתיה על הבטן התחתונה שלי, יוצרת שם פרפרים שלא הייתי מאמינה שאישה תוכל ליצור, וטומנת באחת את שפתיה בין שפתי, מוצאת בתוך הרטיבות הנוראית שם את הדגדגן הזקור ויונקת אותו אל שפתיה… ובגניחה שניה שלי היה אלעד מעליה, מולי, מושך את שיערי בכוח לאחור, נושם לתוכו את הגניחות שלי, ומסנן בין נשיכה ונשיקה את המשפט האלמותי שעוד יחזור הרבה פעמים:
"אני ממש מקווה שלמדת את הלקח"…
