אהבת טורפת לנטרף

יום אחד עוד אשא אותך בטופרי, לעבר ההר הכי גבוה, מקום בו האוויר דליל כל כך, שהוא מספיק רק לחלומות. ראה, מלמעלה הכל שקט כל כך, געש הדם הנשמע באוזניים, הוא השקט היחיד שתפגוש.
אתה תהיה המלאך שיאזן את החטא, שעייף ויגע גם הוא.
יחד תשבו כמו שני ילדים אבודים מול האופק, ותשתרגו מלאך באחיו.
ואת נשמתך אז אקשור, בגרבי ניילון משיים, צמוד צמוד אבל בכלל לא כואב,
ואשב לשמור עליה כך. ואחבק אותך אלי, ואנשוך את שפתיך עד זוב, ואת הדם שיזלוג אערה לקרבי, ממזגת לי טוהר בחטא. ואצחק אותך ואבכה אותך ואיילל אותך ללבנה, ואכסה אותך ואתכסה בך, ונלעג לעולם מבפנים.
ואלהיט את בשרך, אעשה בו שמות, ואשים בו סימן עד עולם: את מנשך שיני על צווארך הגועש, עד תחוש את הרעד ההוא של הטרף, רגע לפני הסוף.
וכן, עוד תחזור לעולם המציאות יום אחד, תיפרד מחלום ומחטא, תתבגר,
אך כאות קין תמשוך המנשך על צוואר,
אות כי -
ישנו חלום, מציאותי כל כך – ושם חי לו החטא, כבר עייף וזקן ובודד,
שלנצח יזכור את הרגע ההוא בו עורבב עם הטוהר.
גם אני עייפה, בעיקר מלחלום, זה חטאי היחיד שעד כה,
זה כמובן אם נתעלם בחשאי מאותה יומרנות יהירה – למזג שבת וחול, לבן ושחור, אותך ואותי.