המבחו בע"פ - חלק שביעי

ממרחק של זמן אני יודעת שהמקומות אליהם הגעתי עם אלעד רק חישלו אותי בסופו של דבר. שטוב שלא ברחתי בזמן, ושאם אתה מזמן לך התנסות מסוימת בנפש ובנשמה, זה בגלל שאתה כבר מת לפתור משהו עם עצמך. או עם הסביבה. או עם איך שעצמך מתייחס לסביבה. וגם למדתי עוד משהו –
כמעט כלום ממה שאנחנו חושבים שהוא הגלעין הפנימי של הזהות שלנו – הוא לא באמת הזהות הזו. ועד שלא מעמידים את המחשבות האישיות האלה במבחן, אי אפשר לדעת באמת.
ואחרון חביב- רק כשאנחנו עומדים מול הפחדים הכי גדולים של עצמנו, אנחנו מבינים כמה כוח יש לנו באמת.

כשהתעוררתי בבוקר, אלעד כבר לא היה. יצא לעבודה מוקדם כרגיל. אני התהפכתי מצד לצד כמה פעמים, וקמתי בזריזות מהמיטה. מקום חדש, ריחות חדשים, כולם של אלעד…
בקפה השני אחרי המקלחת התחלתי להסתובב בדירה, מנסה לקלוט יותר לעומק עם מי יש לי עסק. אין לזה קשר לתחושת האושר שאפפה אותי כשאני מסתובבת כך עם הקפה, לובשת את חלוק הרחצה של אלעד עלי. הסדר המופתי והמדוקדק הזה… כמובן שאם אסתובב כאן עוד שעתיים שלוש, הדירה תראה כבר ראויה למגורי אדם. עד היום לא הפנמתי את זה שאני יכולה לחזיר מיד דבר שהשתמשתי בו, לשטוף כוס ששתיתי בה, ולהוציא בגדים מהארון מאמצע השורה מבלי להפוך את כל אלה שלמעלה...
המחשב השולחני, לידו החיבורים להטענת הלפטופ, בלוק כתיבה למרות הכל ועליו עט. משחקון גברים קינטי כזה, טיפשי, שהם מניעים אותו כשהם חושבים…
ארון הבגדים – הכל מסודר באופן מופתי, ע"פ צבעים. מתלה לעניבות, כמעט כולם בצבעים מתמזגים. מגירת הנעליים. לא יודעת מה הקטע שלי עם נעליים. אני יודעת שהמוני גברים פטישיסטים לנעלי נשים, אבל זה מובן, מדובר בנעליים סקסיות באמת, מעוצבות בנשיות. בכל מקרה לא שמעתי על נשים שמשתגעות על נעלי גברים. ואני אוהבת סוגים ספציפיים של נעליים גבריות. מעור, רצוי רך, אבל לא חייב בהכרח, גימורים מוקפדים וריח של עור משובח. אה… איך אני יודעת איזה ריח יש להם? הייתם מתים שאספר לכם.
בכלל, כל אלה שאומרים שלא הבגד עושה את האדם טועים ובענק. אדם נולד עם מראה מסוים, וברוב במקרים זה משהו נתון. אבל לבוש, דיקציה, הדרך בה הוא נע, איך שהוא חושב, והדרך בה הוא לומד להביע את עצמו היא בידיו. וזה לא עניין של כסף, זה עניין של טעם אישי מובחן.
ואז ראיתי את הארגז מעל הארון. אולי אפשר לראות את זה כמזוודה עם דפנות קשיחות. בכל אופן הורדתי אותה למטה במטרה לבחון מה יש בה.
תפסיקו לשחק לי אותה, גם אתם הייתם רוצים לראות מה יש בה, ויסלחו לי כל הפלצנים המוסריים שיטענו שזה עניין פרטי של האדם עצמו. למיטב ידיעתי גם האזורים השמורים בין רגלי הם פרטיים, ואני, אני פתחתי את ביתי ברוחב לב למענו… (או בפישוק רחב, איך שתרצו). והוא היה יותר סוד מגלוי, ומה אני בכלל מנסה להצדיק את עצמי בפניכם. פתחתי את המזוודה ועיני חשכו.
קודם כל היו שם כל אביזרי המין שהייתם מעלים בנפשכם, כולל ויברטורים בכל מיני צבעים, ועוד אחד קשיח נחגר כזה, כפול… דילדו לאישה... זה עוד מילא. אז הוא אוהב כניסות אחוריות, אני אישית יכולה להבין את החיבה לכך, והדילדו אולי גם אומר שהוא מגביל את הנאותיו אלה למין הנשי בכלל.
אבל היו שם מכשירי אינקוויזיציה: שוטים, ושלשלאות, ומצבטים וחבילות מחטים בשקית עם פדים ואלכוהול חיטוי. סכינים (!!!), חלקן קהות ורחבות, חלקן חדות כסכינים יפניות. חבלים ורצועות עור ואפילו משהו שנראה כמו פלאייר, זה שמוציא מסמרים, חבילה של כפפות גומי, ומשקולות קטנים במשקלים שונים. מה עוד? מטפחות שחורות, כיסויי עיניים, חבילה של נרות ארוכים ומצת. ועוד משהו, שנראה כמו מצבר של מכונית צעצוע, אבל עם כבלים כאלה של טעינה…
אני זוכרת שישבתי והחזקתי את הראש בשני ידי... זה נכון שהוא קשר אותי אז, אבל זה היה נראה לי קטע יצירתי כזה. עכשיו זה נראה לי חולני ממש…
והכמות... היא הספיקה למסיבת סוטים נאה…
ניסיתי להחזיר הכל לפי הסדר, מתפללת שלא ירגיש, הוא והקפדנות הזו שלו, וניסיתי לרחרח קצת בשאר הדירה…
צלצול הטלפון הקפיץ אותי. אלעד. שואל איך אני מסתדרת. מצוין, אני כבר זזה הביתה, שנדבר בערב? הוא שתק רגע ואז שאל אם נגעתי בדברים שלו. הלב שלי נפל, אבל מיד אמרתי שמה פתאום, ומה אני נראית לו. ואז הוא ביקש שאחכה, שהוא יגיע עוד שעה. סירבתי. אמרתי משהו על זה שאני חייבת לעשות איזה סידור חשוב. ואז הוא אמר לי את המילים ההם שיצרו את כללי המשחק.
הוא אמר משהו כמו: אם את רוצה בי, את צריכה להראות שאת משלמת על הרצון הזה. לכל דבר יש מחיר. משהו על זה שהוא לא סובארו כמו כל הגברים שכרכרו סביבי עד עכשיו. שהוא יגואר, ויגואר מצריכה השקעה, טיפול, טיפוח, זמן…
והוא גם אמר משהו על זה שהוא לא נהנה מזה שמסרבים לו. ואז אמר – חכי שם עד שאגיע וניתק.
כלום כבר לא היה מצחיק באותו רגע. התלבשתי במהירות, יורדת לרחוב ומזמינה מונית. הביתה. מספיק.
בטח כל הגברים שואלים את עצמם מה קרה עכשיו, וכל הנשים יודעות:
אחרי שלושה ימים התקשרתי אליו בתירוץ טיפשי, כדי למדוד עד כמה חמור המצב. חמור מאוד. לגמרי. קר מאוד. השיחה הסתיימה אחרי ארבע דקות בערך. ישבתי עם הטלפון ביד. עכשיו כבר הייתי מבוהלת. הייתה לי הרגשה כאילו נפער חלל ענקי באמצע הבטן שלי, ובגלל שאין כזה דבר חלל ריק, אז אלוהים מילא את הואקום בפחד כזה. ממש פחד. אני לא יכולה לוותר על אלעד, הוא באמת יגואר יחסית לכל הסוברואים שבחוץ. איך אפשר לחזור לנהוג בסובארו אחרי נהיגה ביגואר? איך?
אז עברתי לשלב הבא. התקשרתי שוב ובקשתי לדבר איתו פנים מול פנים. הרי אם אהיה לידו, הוא לא יוכל להתנהג בצורה קרירה כזו… הוא אמר שבשמחה, אבל השבוע הוא עסוק עד מעל הראש.
אז עברתי לשלב השלישי – נימת ההתפנקות הזו של ילדה קטנה. אני מתגעגעת נורא, הייתי ילדה רעה וטיפשה, שאלעד יסלח לרוני… (בכלל קלטתי שזה נשק ענקי, לדבר עם גברים כמו בגיל שלוש בשמות ובגוף שלישי: רוני רוצה את אלעד נורא…. רוני רוצה שאלעד יסלח לה…. רוני עצובה.. כאלה) זה גם לא עבד….
ואז אמר אלעד משהו כמו: אם את רוצה לחזור תצטרכי לשלם. את מוכנה לשלם?
כשתהיי סגורה על עצמך, תודיעי לי.
אז חיכיתי כמה דקות ואמרתי שכן. אני מוכנה לשלם. מה זה כבר יכול להיות?
ואז הוא אמר: תגיעי תוך חצי שעה לכאן. אם תאחרי לא תכנסי. ואז הוא נקב בשעת השין המדויקת.
התארגנתי בחמש דקות, איסוף שיער זריז, קצת שפתון, נעליים, מפתחות.
אני קולטת את עצמי יוצאת בריצה לרכב (..) נוהגת במהירות, מחנה את הרכב באדום לבן במקום שגוררים הכי הרבה… ועולה בטיסה למעלה…
הגעתי בזמן.
דפקתי בדלת, יאנה פותחת אותה. הדירה חשוכה למעט נרות פה ושם. אני מזהה אפילו ריח קטורת… יאנה מסיטה את העיניים ממני, ואני רואה מולי את אלעד.
מחייכת אליו, אבל הוא לא מחזיר חיוך… הוא מתקרב אלי, מתכופף לאוזני ואומר משהו כמו: אין לך מושג כמה אני מאוכזב ממך. מאוד מאוכזב, כמעט עצוב.
התחושה הייתה מוזרה. כאילו שבאיזה מקום במוח מהבהבת נורת הזהרה.
"תתפשטי."
עכשיו מתבונן בי אלעד במבט הקר הזה שלו. ובאמת, הדבר האחרון שאני רוצה באותו רגע, זה להתפשט. זה לא מגרה אותי, ולא עושה לי את זה. אני רק יודעת שאם אסתובב ואצא, לא אוכל לחזור יותר. ומנגד, לא אתן לו לראות כמה משפיל אותי המעמד. אני מתחילה להוריד את בגדי, מול העיניים הנעוצות בי. כן, גם של אלעד וגם של יאנה.
"אני חושב שלא היה מזיק לך לרדת כמה קילוגרמים במשקל. תשקלי את העניין באהדה."
אני מתכווצת, מכניסה קצת את הבטן, מזדקפת.
"עד היום לאף אחד לא היו טענות בעניין. מדובר בבשר מאיכות מעולה."
וכמובן, אתם כבר מכירים את הרוטינה הקבועה: לא לעפעף, לא לעפעף, הדמעות האלה שיורדות אצלי בקלות כזו.
"אבקש שלא תפתחי את פיך ולא תוציאי מילה עד שיותר לך."
עכשיו, מילא היינו לבד, אולי הייתי מנסה לעשות קצת משחקי פיתוי קלים, אבל זה שיאנה ישבה שם, שיתק אותי לגמרי. גם כי ידעתי שלא ישבר מולה. אז אני עומדת עירומה, מעבירה משקל מרגל לרגל, ידי מחבקות אחת את רעותה. מרגישה הכי מושפלת, מול המבט המתבונן של השניים האלה. עכשיו ניגש אלי אלעד, מלביש לי משהו כמו צמידי עור על הקרסוליים ופרקי הידיים, אותם הוא מחזק לווי המתכת שבקיר.
"תמיד את יכולה לומר חדל, וללכת הביתה. אלא שאז לא תחזרי לכאן יותר. ברור?" אני בולעת את הרוק... בטח ברור, בטח…