המבחן בע"פ - חלק חמישי

לא יודעת איך הגעתי לרכב ולמה. במצב בו נמצאתי לא יכולתי לנהוג, זה בטוח. אבל הרכב היה מרחב מוגן מספיק בשביל להניח את הראש על ההגה, במקום של כרית האוויר האופציונלית ולהתחיל לבכות כאילו אין מחר.
אל תשאלו אותי על מה בכיתי, כי התמונות שרצו לי בראש היו שונות, מעורבות, אבל למרות הקהות שנסך בי היין, ואולי בגלל, הרגשתי תלושה.
הרגשתי שמשהו קורה למיקוד שלי, לדרך בה אני רואה את עצמי ואת החיים. ולא, זה לא היה נראה טוב באותו הרגע. אין דבר שמכאיב יותר מזלזול, לא? וזה מה שהרגשתי באותו הרגע. אלעד ייעד אותי לתפקיד מסוים, ומשלא הסכמתי למלא אותו, העיף אותי לכל הרוחות. מה לעזאזל חשבתי לי? הוא באמת גבר שיכול להשיג כמעט כל אחת. כולם מכירים בעליונות של הגברים האלה, שצומחים פה ושם: חריפים, יפים ומהפנטים.
הוא הולך להיות שירת הסירנה שלי, זו שתתפוס את אוזני ואחר כך את לבי, ולא יעבור זמן עד שאקפוץ בטירוף אל המים הקרים, מאבדת את עצמי לדעת.
עכשיו התחלתי לדבר אל עצמי כמו שאני עושה תמיד. מעמידה מול הילדה שבפנים את תוצאות המעשים לכאן ולכאן בצורה מפוכחת. והיא בסדר בדר"כ הילדה, די מקשיבה לצו ההגיון, רק שהיום היא עומדת בעקשנות על רגליה האחוריות. היא רוצה אותו. לא אכפת לה. אז היא תשלם את המחיר, כמה זה כבר יעלה? מה זה לב שבור מול הרגעים שיהיה שלה.
כן כן, אחר כך תטפל בלב, היא מבטיחה. וכן, אחר כך היא תקשיב להגיון. אחר כך. עכשיו אלעד.
ואני נזכרת באמיר. נער יפה, חכם, עם עיני שקד צוחקות, אהוב הבנות.
איך עמדנו יום אחד יחד בחוץ והוא אמר לי: את תראי רוני, בסוף את תהיי אשתי. וצחקתי, אמרתי לו שאינני אוהבת אותו. והוא אמר: לא אכפת לי בכלל. ואמרתי: אהיה אישה נוראית, אני לא אנקה לעולם, ולא אכבס, ואני לא בטוחה אפילו שארצה ילדים פעם. והוא אמר: לא אכפת לי. לא ניקיון וכביסה, אני אנקה. אם לא תרצי ילדים אז לא יהיו. ואני זוכרת שאמרתי לו אז: אתה יודע שלעולם לא אהיה נאמנה לגבר אחד. אתה הרי מכיר אותי טוב כמעט כמוני. והוא אמר: לא אכפת לי, העיקר שתהיי קצת שלי.
טוב, היום הוא רופא, גר באירופה, נשוי לבתו של מנתח פלסטי. אני בטוחה שהרבה יותר טוב לו כך.
אבל העקשנות ההיא, נוגדת ההגיון שבה הלך והייתה בעיני חולשה נוראית: איך אפשר להמשך בכלל לגבר שנותן את ליבו על מגש ועוזר לך לחתוך אותו לחלקים קטנים.. וניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל לא הצלחתי..
והעקשנות ההיא נוגדת ההגיון, זו הדרך בה אני רוצה את אלעד. פאק פאק שיט. אלא שאני לא לגמרי טיפשה. יש איזה משפט בתנ"ך, לא זוכרת אותו בדיוק שאומר משהו כמו: עם רשע תתרשע, עם תמים תיתמם. הרעיון שלו בכל מקרה, זה להאכיל את הבנזונה בדייסה דומה למה שהוא מבשל לי. אה? יכולתי בקלות להיות קאסוטו.
עכשיו נרגעתי, הוצאתי את המראה לראות כמה זוועה אני נראית, תיקנתי איפור ככל יכולתי, ניערתי את רעמת הלביאה. במלחמה כמו במלחמה, שיננתי. וגם: מותר להפסיד במערכה אם מנצחים בקרב. וגם: את מתוקה רוני, אין כמוך, אל תשכחי את הערך המוסף… את את את משובחת, ואף ישבן לבנבן לא יהווה איום עליך… הרימי ראש וחזרי לזירה. הקהות של היין, והאופי הבלתי נסבל שלי התוו לבדם את הדרך.
נקשתי בדלת באסרטיביות, לא בהיסוס. יאנה פתחה את הדלת, מציצה קודם ואחר כך פותחת אותה לרווחה. מחייכת. אני מחייכת חזרה. היא מושכת אותי ביד, מחבקת אותי. היא שמחה שחזרתי. באלוהים, זה מה שהיא אמרה… היא רק לא יודעת כמה שמחה היא עוד תהיה...
"היכן אלעד?" היא מציתה סיגריה ומגישה לי. שיהיה. אני שואפת עשן לריאות. הרבה זמן…
"הוא מתקלח, נראה קצת עייף היום.." עכשיו היא מציתה גם לעצמה. ידידותית ביותר, כלבה קטנה. אני מוצאת חן בעיניה כנראה…
"את באמת לא רעה, יאנה.." עכשיו אני סוקרת אותה באופן מדוקדק, פרוורטי משהו. מסתובבת סביבה, מעבירה כף יד על גבה, מחליקה אותה לעבר הישבן, טופחת קלות. היא נאנחת… נראה לי שזה לא יהיה כל כך קשה כמו שחשבתי…ממשיכה להסתובב סביבה, מעבירה יד על קו הלסת, הצוואר. מחליקה יד לעבר העורף, ומושכת אותה בשערה לאחור. לא מסיטה את המבט מעיניה. יש דברים שלא צריך בהם ניסיון. צריך רק כשרון. ואני, אני כשרונית אני. עיניה מתערפלות, אני מחליקה יד לשדיה, צובטת פטמה, היא נאנחת. מתרחקת ממנה… מעשנת את הסיגריה. ממלאה אויר בריאות ומנסה לתכנן את המהלך הבא…
מה שבטוח זה שאני לא מטפלת בה שם, יש גבול. אבל מצד שני, היא צריכה לצאת מסופקת מהעניין. נשים נשים…. קשה איתן וקשה בלעדיהן. צריך לדאוג שהוא יישאר קשה בלעדיהן….
פתחתי את התיק, נוברת בו למצוא משהו מתאים. הנה, מיכל של דיאודורנט רול-און עם מכסה עגלגל. קטן אבל יצלח למשימה….
"הורידי את התחתון, יאנה" היא מצייתת בלי להוציא הגה… אני קולטת את הרעד שעובר לה בגוף ולפתע נדלקת בעצמי…. אני מרגישה את היובש ההוא בגרון…
"עלי על הספה ופשקי את רגלייך." היא עושה זאת בלי להניד עפעף.
אני מתחילה להעביר את ציפורני על גופה, היא בתמורה מתחילה לנהום ולזוז מתחת ידי.
"אני לא רוצה לשמוע הגה, ולא רוצה לראות תזוזה קלה" היא עוצמת את עיניה. עכשיו אני מעבירה את ציפורני בבשרה הלבן שהולך ונמלא פסים אדומים. ככל שאני משאירה פס עמוק יותר, היא הופכת מעוררת יותר…
"ביקשתי לא לזוז" המכה נחתה על פנים הירך. היא כבר רטובה… דגדגן ורדרד תפוח מציץ מתוך החלקלקות הזו ששם, והוא מקבל את המכה הבאה… עכשיו היא גונחת, ואני חשה את הרטיבות שלי ממלאה את תחתוני. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אבל לפתע משכתי אותה בשיערה, מקרבת את פניה לשלי.
"איך את מרגישה, יאנה?" היא מחייכת את החיוך המטורף ההוא, ידיה לוחצות על ירכי….
"טוב לי…" עכשיו אני מתיישרת….
"לא שמעתי" אני שומעת רחש של פתיחת דלת. סיים להתקלח…
"טוב לי, רוני, טוב…" הוא עומד בכניסה לחדר, מנסה לקלוט מה קרה בהעדרו כאן.
עכשיו אני מושכת אותה אלי, נושכת את שפתה התחתונה, מושכת את אוזנה קרוב לשפתי ולוחשת:
"מה יאנה רוצה מרוני?"
היא מרוגשת נורא…
"יאנה רוצה שרוני תזיין אותה.."
"רגל על הספה." היא מצייתת. אני מכופפת אותה קדימה, מחדירה לתוכה באחת את המיכל, מניעה אותו חדות בתוכה מספר פעמים ומפסיקה.
"עוד.." עכשיו אני כבר עייפה ומותשת.
"התלבשי וחכי לי בחוץ יאנה" זה היה המבחן האמיתי…. ניצחון, או מפלה מבישה… אני שוב מושכת בשיערה.
"בזריזות" היא מתחילה להתלבש, מתבוננת באלעד בחצי עין ויוצאת….

אני כמעט משחררת אנחת רווחה שקטה. מתבוננת באלעד, מחייכת אליו
"בפעם הבאה אני מציעה שתבין שרוני היא לא אחת מהזנזונות חסרות הבינה שלך. אל תתעסק איתי, ואל תנסה לפגוע בי, ארסק את שני ידיך"
עכשיו פניתי לדלת מחייכת אליו במתיקות.
"כמובן, יקירי, אשמח להצטרף אליך מחר לארוחת הערב. עדכן אותי."
קלטתי את הזיק ההוא של החיוך שנדלק בעיניו..
"רוני.." עכשיו הסתובבתי שוב.
"הבאתי את יאנה במיוחד בשבילך, תיהני. ראי אותה כמתנת היכרות ממני." שוב הוא מנסה לסובב הכל כאילו הוא יצר את הסיטואציה. באמת שהייתי כבר עייפה, ללא חשק או רצון להתווכח.
"אתה נדיב כרגיל, אלעד"
"אני מקווה שאת תדעי להעריך זאת"
יצאתי החוצה ממלמלת לילה טוב… זו הסיבה שבאה איתי ללא התנגדות. הוא אכן אמר לה לציית לי... היא חיכתה למטה, מחבקת את כתפה בידה, פתאום נראתה לי צעירה הרבה יותר… קרבתי אליה ונשקתי לשפתיה. איך הצליחה לגדל שפתיים כאלה?
"אקח אותך הביתה, יאנה, היכן את גרה?" פתאום הייתי פיכחת ועצובה.
נסענו בשקט, בלי הגה, לפני שירדה הסתכלה אלי ואמרה:
"אני באמת מחבבת אותך רוני, ואני אומרת לך את זה מאהבה, עוד לא מאוחר לברוח, אלעד הוא סם חריף. מתמכרים ובסוף מוכנים לתת הכל בתמורה לקצת חיבה. קצת התייחסות. את מבינה מה שאני אומרת?"
הנהנתי בראשי. בטח שאני מבינה. בטח.
"לילה טוב יאנה"
"לילה טוב רוני" והיא כתבה בזריזות משהו על פיסת נייר. מס טלפון.
"לכל מקרה שתצטרכי" שמה את הפתק בידי.
נסעתי משם.