המבחן בע"פ - חלק רביעי

חלק רביעי: עדיף להפסיד בכבוד מלנצח בחרפה

היום כשאני מסתכלת על כל העניין הזה עם אלעד, על הדרך בה ראיתי אותו, וכמה שהערצתי אותו, על התחושה הזו חסרת הסבלנות שבבטן, שאני רוצה להכיר כמוהו את כל הצדדים האפלים, ועל הדרך בה הלכנו יחד – אני חושבת שהייתי בדיוק בזמן שאחד כמו אלעד היה יכול להיכנס אל חיי.
די מאסתי כבר בהצגות, די בזתי לדרך בה ראו כולם את איך אמורים החיים להיות. איך אישה אמורה להתנהג, ומה היא אמורה לרצות. ואני, פאק, רציתי הכל, והרבה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר….
עמוק עמוק בלבי הייתי בטוחה שאני גבר. אולי לא גבר אמיתי, אולי הומו. העדפתי באופן ברור לגמרי גברים, את דרכם, את החוזק ששידרו: שטוח וילדותי...
אבל בעיקר אהבתי את זה שהם יכלו להודות ברצונות והתאוות שלהם בפומבי בלי להיות מובכים או להיחשב איזי גו...
וגברים אהבו אותי תמיד, מה יכולתי לעשות כנגד זה? לכל אחד מהם היה הקסם שלו, הניצוץ המיוחד לו, מתיקות שונה, חום אחר, וטעמים שונים…
ותמיד היה קשה לי להחליט, מה שגרם מספר פעמים לבניית מערכות יחסים מלאות ענוגות ומלאות אהבה ותאווה, במקביל לעוד שתי מערכות כאלה..
מיותר לספר שהפתגם: "תפסת מרובה, מתפוצץ לך בפנים ברגע הכי לא רצוי" עבד בלי יוצא מן הכלל בכל הניסיונות האלה.
אני לא אלאה אתכם בתחושה בזמן התפוצצויות כאלה. האם יש טעם לספר מה מרגישים מול אהוב דומע שגילה הרגע שאחזתי בפוזיציות דומות את אחד מחבריו הטובים? נראה לי שלא, אתה מרגיש חרא בלבן בריבוע.
וכן, היה גם הטריו ההוא שאורגן עם החבר הראשון שלי והחבר הכי טוב שלו, כולנו בני 17, לא מבינים הרבה בנפש, אבל מרגישים המון בגוף… ואני מניחה שכל אחד לקח הלאה את הזווית שלו… החבר הראשון ההוא הוא היום הומו מוצהר ואישיות ידועה. אני חושבת שהוא לא יודע שבאמת אהבתי אותו אז, בדרכי שלי…
אני לא אשכח את היום ההוא שהיינו אמורים לצאת, כבר הייתי מוכנה כשנכנס לחדר –
מאופרת, עם הרעמה הבלתי משתנה, אוברול קצרצר שמבליט את השיזוף ונעלי עקב שפיציות באופן אכזרי, בגובה של 18 ס"מ… ואני זוכרת שהוא נעל את הדלת, הפשיט ממני את בגדי אך לא את נעלי. כן, אז לא ידעתי כלום על פטיש או על סקס אחר, או… אז בכלל לא ידעתי הרבה, בגיל 17… והוא השעין אותי כנגד הקיר, כורע ברך מולי, שוקע בתוך ערוותי, מלקק אותי ומביט בי בו זמנית מלמעלה... והאמת היא שעד היום אינני יודעת אם נהניתי יותר או נבהלתי יותר, בעיקר כשהוא המשיך לנשק וללקק אותי עד לנעלי... ואחר כך, ממש לשם האיזון, הוא הפיל אותי מולו על ארבע, וחדר אותי מאחור.
אבל, אני נשבעת לכם, תמיד ידעתי שיבוא יום בו יבוא אחד כמו אלעד ויחרב לי הכל. יגרום לי לרוץ אחריו כמו כלבלב, מתחננת לכל מה שיתן. והוא נתן, האמינו לי – גם שאול וגהינום, ובמנות גדולות… ואני כמובן, בלעתי הכל וביקשתי עוד… זוכרים? מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר…. בצק משובח שיצלח להכל, אמר פעם אלעד, ואני קיבלתי את זה כמחמאה…
אז אחרי הקשירה הראשונה ההיא שסיפרתי לכם עליה, הייתי בהיי כמעט שעה, דבר שלא אשכח לעולם, תמיד ארצה לשחזר, ולעולם לא אצליח. אני זוכרת שניסיתי לפתוח את כפתורי מכנסיו, על מנת להחזיר לו מעט ממה שקיבלתי, והוא פשוט אחז בידי וביקש שלא. הוא ביקש שלא, למרות שכבר עמדתי על הקשיות הנהדרת הזו שהייתה לו שם, וקלטתי את הלחיצה הקטנטנה של האגן שלו אל כף היד שלי, אינסטנקטיבית משהו, אבל עדיין מספרת את האמת…
אז פשוט התכרבלתי שם ליד גופו, מחייכת את החיוך הטיפשי ההוא, בטוחה במיליון אחוז שאני מלכת העולם. אח"כ התלבשתי, אכלנו משהו יחד, רק כי אלעד התעקש שאני צריכה לחדש מאגר פחמימות. מה זה מצחיק? בחיי שכך אמר… משהו על זה שהתנסות כזו אוכלת את כל המלאי השמור בכבד, וללא איזון מחדש אפשר להתעלף או משהו…
הכנסתי את הנייד שלו למאגר שלי כשאני קולטת שאפילו אין לי את הפון שלו, ונסעתי הביתה.
הוא לא התקשר יומיים, וגם אני לא, יש חוקים בעניין, לא? התחלתי להסתובב כמו נמר בכלוב, מוציאה את התסכול שלי על כל מי שהתקשר באותם ימים… אולי אפשר להגיד שהייתי קצת מאוכזבת…
ביום השלישי הוא התקשר לפנות ערב, בדיוק קשקשתי במרקרים בחוברת האדומה מבלי להבין מילה. כאילו כלום, הוא שאל לשלומי ואמר שישמח אם אצטרף אליו היום.
זה כל כך הרגיז אותי שהאוזניים שלי בערו. הוא ממש מצליח לעצבן. אפילו לא נתן תירוץ לכך שלא התקשר בימים האחרונים, כלום. הציע להצטרף אליו, כאילו שהלשון שלו לא הייתה כמעט ברחם שלי לפני יומיים שלושה. רשמי משהו, שוב.
אמרתי לו שיש לי התחייבויות קודמות, וניסיתי שזה ישמע שההתחייבות הזו היא איזה זיון פראי לפחות, איחלתי לו המשך ערב מהנה, וניתקתי את הטלפון.
ומה, בטח שהצטערתי, אבל אני מעדיפה להפסיד בכבוד מלנצח בחרפה. עניין של אופי, הקטע הזה עם הכבוד. לא מתנצלת לעולם, ולא נכנעת. טוב, אולי מתנצלת לפעמים מתוך גדלות רוח, אבל לא נכנעת. לא נכנעת, מה לא ברור?
אבל פתאום היה נראה לי שזה לא יהיה ממש כניעה אם אעצור במסעדה, אארוז לנו אוכל איטלקי, ואזדמן לדירה שלו "במקרה". מה יש? לא משתבשות תוכניות לפעמים? אז בראד פיט הנקניק הבריז לי. אולי אסתפק באלעד, כפרס ניחומים. מה כניעה בזה?
הטעות שלי הייתה כמובן שלא התקשרתי לשאול אותו אם הוא מעדיף טורטליני או פטוצ'יני. טעות אסטרטגית משהו... צרפתי לזה בקבוק יין אדום יבש צ'יליאני, יש להם אחלה יינות, משובחים ביותר ביחס למחירם, ויצאתי לדרך.
דפקתי בדלת, שנפתחה אחרי רגע. אלעד חייך והזמין אותי להיכנס. אני חושבת שהוא אפילו אמר משהו על זה שהוא שמח ששיניתי את דעתי, ואז ראיתי אותה…
ישובה על הספה, יפהפייה אמיתית, גבוהה ודקה, חזה קטן, אבל שפתיים בשרניות. ציפורניים ארוכות, ועיניים ירקרקות משהו, אולי צהבהבות… ביד החזיקה סיגריה, מחוברת לפומית. מי משתמש היום בפומית? מה זה כאן, סרט משנות החמישים?
וכן, היא לא הייתה ממש לבושה, אלא אם ביריות חוטיני ומגפיים עד הברך נחשבים בגדים בעיניכם. היא חייכה אלי ללא בושה, כאילו הייתי השליח של הפיצה או משהו,
ובאחת הרגשתי פשוטה מאוד, לא נדרשת ולא רצויה. הראש כבר עבד במהירות, מנסה דרך הגיונית אבל מכובדת להיחלץ מהסיטואציה.
"רוני, הכירי את יאנה, חברה קרובה שלי. יאנה, רוני, ידידה חדשה."
הבנתם? בשניה גם התברר המעמד שלי בתוך הסיטואציה… ידידה. חדשה. מה חדשה? כבר שלושה ימים אנחנו מכירים, זמן שהספיק לי כדי להפוך אותו בראשי מכל צדדיו ולבצע בו מעשים מגונים שהשתיקה יפה להם...
"בדיוק עברתי בסביבה, חשבתי שאולי …."
איפה הביטחון ההוא, המילים שממציאות את עצמן ללא מחשבה? תמיד זה ככה. כשצריך אותן הן מתאדות.
"חשבת ש… המשיכי יקירה."
עכשיו הוא ניגש אל יאנה הזו ומלטף את החזה הקטנטן שלה כאילו הוא בוחן עד כמה רך האפרסק שבידו…
"זה לא משנה מה חשבתי, אני חושבת שמוטב שאלך."
הכאב שהרגשתי היה ממש ממוקם, משהו מתחת לצלעות שלי בצד ימין…
"שבי."
עכשיו התבונן בי בלי להתרגש, וללא טיפת חיוך על פניו. כל מה שאני צריכה זה להסתובב, לעשות כמה צעדים, ללחוץ על הידית, ולצאת החוצה. התיישבתי.
"מה את חושבת על יאנה, רוני?"
עכשיו הוא נשמע משועשע, והזנזונת מרימה אליו מבט מעריץ ומוקסם כאילו ראתה את ישו שלה או משהו, עומד מולה.
"אני חושבת שהיא מאוד יפה, יאנה."
הקול שלי חוזר לעצמו, אני מתחילה להתעשת. מה הוא מנסה לעשות, ולמה הוא מעמיד אותי בסיטואציה המוזרה הזו?
"היית פעם עם אישה?", מתעניין האידיוט כאילו הוא ממלא טופס על התנסויותיי בחיים.
"לא ממש, אם נוריד את ההתנסות ההיא בגיל 12 עם מיכלי."
מה לעשות, יש לי עוד דפקט, אני מעדיפה גברים באופן ברור לגמרי. נשים נראות לי מתישות, מתחסדות, וקשקשניות. אה, ואין להן זין. אל תזלזלו בפריט הקטן אך יקר הערך הזה…
"יאנה, איך רוני?" עכשיו הוא מלטף את העורף שלה והיא מחייכת, הזונה.
"היא יפה מאוד, הרוני. מאוד יפה." מבטא קל, גרוני קצת. היא מחייכת אלי בלי בושה.
"אני באמת מת מרעב."
עכשיו הוא פונה אלי, מעביר אצבע לאורך המחשוף.
"מה הבאת לאכול? זה מריח נהדר" ותוך כמה דקות אנחנו יושבים יחד, מתחלקים במנות, משיקים כוסות יין צ'יליאני לחיים… ופתאום, איך אומרת אלברשטיין? הייאוש נעשה יותר נוח… עוד בקבוק נפתח, צרפתי הפעם. ניחוח עדין יותר, וטעם הרמוני יותר, אבל בהחלט לא חושני כמו הצ'יליאני, שבו הייתה לי תחושה שנדרך תחת רגליהן של נערות שחום השמש הבשיל אותן מהר מהצפוי, בבליל הורמונים חסר אחריות…
עכשיו ניגשה אלי יאנה, משיקה את הכוס החמישית אולי. וכן, גם אני כבר מצחקקת כמו אידיוטית. היא מקרבת את שפתיה אל שלי – איך קורה בכלל שדבר עדין כזה מגדל שפתיים תפוחות כל כך?- ומנשקת אותי. נשיקה קלה.
"ספרי לנו מה היה בינך ובין מיכלי."
שוב הקול הגרוני הכבד משהו שלה, היא מלטפת את ידי…
"אממ… לא, זה היה סתם משחק ילדותי משהו. היא שמה גרביים בתחתוניה והייתה הגבר, אז עלתה עלי וליקקה אותי קצת… "
את כבר שתויה רוני, את כבר שתויה רוני, זוהי הודעה מוקלטת. שימי את הטייס האוטומטי, הזמיני מונית ולכי הביתה…
"כאן?"
ידה של הלבנונית עשתה את דרכה אל בין רגלי… היא מנסה "לעשות" אותי או מה? עכשיו שרטה קלות את מכנס הבד שלבשתי בציפורניה… איך היא מצליחה לגדל אותן לאורך כזה בכלל? אבל… נעים…
"מה פתאום כאן, קצת בחזה, היינו ילדות ממש…"
אני מסתכלת באלעד במבט הזה שאתם בטח מכירים. זה שאומר: אוףףף התגעגעתי אליך כל כך, אולי תעיף את הכלבה הביתה ותטפל בי קצת?
"את לא מרגישה לבושה מדי?" עכשיו היה זה אלעד.
"בכלל לא" אני עונה.
"בסדר, תתפשטי כשתרגישי רצון."
הוא מושך אליו את יאנה שנענית לו כאילו זו פסגת השאיפות שלה. היא מניחה את אצבעותיה הארוכות בתוך השיער הקוצני שלו, על הכתף שלו, על קו הלסת… עכשיו, הכאב מתרכז כבר בבטן התחתונה. אני מתה מ…כעס? קנאה? זעם על זה שהוציאו אותי מהמעגל שוב? השפתיים הקשות שלו עליה, הידיים שלו צובטות אותה, היא גונחת… קרה לכם כבר שהתערבבו לכם כעס עם קנאה וריגוש מיני? הוא העמיד אותה על ארבע, עיניה מתגלגלות רק מהמחשבה על ההנאה שעומדת להגיע. מלטף את ישבנה. לבן מושלם. בחיים לא הייתי מאמינה שיש כזה דבר לבן, מלטף בעדינות רבה ומתבונן בי… אני לא יכולה להוריד את המבט… ו… הרעש נשמע ברור. ציור כף היד שלו הופיע על ישבנה של יאנה…
הוא באמת מטורף… עכשיו נשמעו הצלפות כף היד והגניחות של יאנה… הוא הפסיק לרגע, מרים את ראשה ומתבונן בעיניה. אלה היו כבר לא ממוקדות, חיוך מטורף קצת ניבט מהן…
"את מתפשטת?"
פתאום קלטתי כמה אני מגורה. מבעד למכנס הבד הבהיר שלבשתי ניתן היה לראות את הכתם של הרטיבות….
"עמדי."
"לא רוצה"
"ביקשתי שתעמדי."
"אמרתי שאני לא רוצה."
עכשיו הקול שלי היה ברור ודידאקטי משהו. זה מה שקורה לו כשאני ממש כועסת או נסערת.
"אם כך לכי הביתה."
הסתכלתי בו בהלם….
"לכי הביתה, ילדה, ואל תחזרי לכאן אף פעם."
העיניים שלי, התחלתי לראות מטושטש קצת… כנראה לחלוחית מזוינת שוב. לא לעפעף, כדי שלא תרד דמעה. לא לעפעף, איפה התיק שלי? הנה. הסתובבתי ויצאתי מהסלון, פותחת את הדלת ויוצאת אל העולם השפוי, נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני מתקרבת לכאן….