המבחן בע"פ - חלק שישי

למחרת קמתי כמובן בכאב ראש נוראי. אני לא סגורה על זה שהיין אשם, יכול להיות שהמוח אותת לי שהוא מתחיל לצאת מכלל פעולה. זה בהחלט יכול להיות, כי באיזה שלב הוא שפך מנוע. רוטינת הבוקר כמובן, אלא שהפעם לא נדחקה התעמלות הבוקר לצד. קצת יוגה לא הזיקה למבנה הישבן של אף אחד. הדכדוך הקל אמר את דברו: אין כמו גיהוץ או שניים על פלסטיק מסוים כדי לשדרג מצב רוח של כל אישה. אז התארגנתי די בזריזות ויצאתי מהבית.
כרגיל זה עלה במחיר של תיק ונעליים. חשבתם פעם למה נשים הן אספניות של נעליים ותיקים? לי אין מושג בקשר לאחרות, אבל תמיד היה נראה לי שתיק ונעליים שווים, משדרגים שמלה קטנה שחורה לדבר האמיתי. הפעם היו אלה נעלי עור שחורות דקות עקב. כן, למרות שכאן מסתובבות כולן עם הפלטפורמות הנוראיות הללו, שאין להן לא חן ולא הדר. (אכן, בעולם תם זמן הפלטפורמות לאחר עונה קצרה, אלא שכאן מתעקשות הבנות למשוך אותם עד עולם...) צירפתי לזה גרבוני ירך, שחורות כמובן, ונסעתי לסיגי.
אתם לא מכירים את סיגי, אבל לו הכרתם הייתם מתים עליה. הכרנו ביום הראשון באונ', ומאז אנחנו יחד באופן בלתי ניתן להפרדה.
הייתי חייבת לשתף אותה בסיפור של אלעד, לפני שמתפוצץ לי התוספתן או משהו. והיא שומעת את השתלשלות אמש בעיניים נוצצות ושואלת:
"נו…"
"מה נו?"
"מה היה איתה אחרי שיצאתן משם?"
"מה היה לדעתך? לקחתי אותה הביתה."
אצל סיגי, זאת יש לדעת, לא הייתה עוברת אפשרות פז כזו מבלי לנבור בתוכה לעומק. דגש על לנבור ולעומק. הבנתם נכון.
"את כזו מרובעת, אני מתה ממך.." המבט הנוצץ הזה שלה, ערמומי וחכם. רואים? הכל יחסי. אני מרובעת.
"טוב, מרובעת. מה אני עושה איתו עכשיו?"
"הוא נשמע לך פתוח מספיק כדי לצרף גם אותי?"
"מניאקית. עכשיו תתחילי להפעיל את הדבר שבין האוזניים לשם שינוי. מה אני עושה איתו, אם בכלל?"
"הוא מוצא חן בעיניך, את מוצאת חן בעיניו, אפילו לא הזדיינתם עד עכשיו. אני לא הייתי הולכת בלי לבדוק. מה בשבילו היאנה הזו, ואיך הוא מסרסר בה בכזו קלות, חשבת על זה?"
עכשיו התחלתי לחשוב על זה… הרגשתי שאתמול משהו לא הסתדר לי בתמונה אבל לא יכולתי לשים את האצבע במדויק… היא לא חברה קבועה, זה בטוח. היא עצמה לא הייתה מסכימה, אולי יזיזה, אבל גם אז, למה שהיא תעשה מה שיבקש ממנה?
"אני חושבת שהיא אולי אחת כזו שמסכימה בקלות לנסות כל מיני... מה עוד יכול להיות. היא בהחלט אוהבת נשים, אולי זו הנטייה החזקה שלה?"
"לא סיפרת שהיא הסתכלה עליו בהערצה וגנחה? לא אמרת משהו על זה שהזהירה אותך מאלעד?"
כן... אז זה לא מסתדר.
"טוב, אני אשאל את אלעד. חייבת לרוץ. נשיקות. לא לסקסס עם אפחד בלי קונדום."
"כן כן, גם אני אוהבת אותך.." עכשיו חייכה אלי וקרצה: "את תשתדלי לא לשכוח שום פרט כדי לספר לי איך היה, אה?"
כן, היא טיפוס מציצן כזה. כמו כולנו… אתם צריכים לשמוע פעם את תיאורי הזיונים שלה: מפורטים עד אימה, לא מחמיאים לאף אחד, גם לא לעצמה (זוכרת שסיפרתי לך שכשאני גומרת כל המיטה נרטבת, ולא ידעתי אם זה שתן או גמירה? אז מסתבר שכשמקפלים אותי עם הרגליים על הכתפיים ואני גומרת, אני משתינה. מה איך אני יודעת? אילון טעם ואמר לי….") ומצחיקים בטירוף.
כשיצאתי ממנה נזכרתי במספר הטלפון שנתנה לי יאנה. הכי קל יהיה להתקשר אליה ולשאול אותה. לפשפש קצת, לא? אני כמובן אצליח לעשות את זה בעדינות של פיל בחנות חרסינה, אבל אני אקבל את התשובה האמיתית, יש לי טכניקות שנצברו עם השנים…
ובאמת התקשרתי, ובלי יותר מדי סיפורים היא העידה על עצמה שהיא השפחה של אלעד. היא אמרה את זה בטבעיות כאילו סיפרה שהיא המנקה השבועית שלו או משהו. כשהיא קלטה שאני לא באמת מבינה היא פשוט הציעה שאשאל את אלעד, שהוא יסביר את זה הכי טוב. כשהעזתי לשאול אם היא מתוגמלת כספית עבור זה היא התחילה לצחוק. מה פתאום, היא מוכנה לעשות הכל בשביל אלעד, הסבירה שאני בכלל לא מבינה ומוזר שאלעד הביא להם ונילה.
אני לא יודעת מה בקשר אליכם, אבל אני שונאת לא להבין. שונאת. ויותר מהכל רציתי להבין למי זה להם. זו אגודה שיתופית כזו בה כולם מתחלקים בכולם? יש הסכמים קיבוציים? יש הסכמי עודפים? מה?
עכשיו ממש התעצבנתי, והיא קלטה את זה. מלמלה משהו על זה שהיא חייבת לרוץ ושנשוחח בפעם אחרת. וואלה.
בערב התקשר אלעד, ובציניות האופיינית לו הזמין אותי לארוחת הערב שאני יזמתי. הוא לקח את הכתובת, סגרנו שעה, מאוחרת מעט בשביל ארוחת ערב, אבל הוא התנצל שהוא חייב לסיים משהו במשרד. טוב.
הפעם הקפדתי לנצוץ עד כמה שיכולתי. כולל איפור מוקפד וניסיון נאה לאלף את הרעמה לשיער חלק. הירכונים והנעליים החדשות עשו עבודה לא רעה. הייתי די מרוצה מהתוצאה.
הגיע בזמן, מסעדת דגים ופירות ים. אין על שרימפס בחמאה ושום יחד עם יין. הקפדתי לאכול לו גם מהצדפות כמובן. שונאת את הקטע ההוא של הסלט הירוק. מה זה זה? אם הוא היה רוצה לצאת עם אוכלת עשב, כבר היה קונה לו כבשה קטנה. בכל אופן, זו הגישה שלי, והיא מתבטאת באופן נאה בירכיים ובחזה….
הוא התנהג למופת, לא היה ציני כלל, ושנינו לא הזכרנו במילה את אמש.
אולי לא רצינו לקלקל, אולי חשבנו שזה לא הזמן. מסתבר שאם שותים קצת אז מוצאים שיש לו חוש הומור לא גרוע במיוחד. מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק על סיפורי המשרד שלו.
כששילם את החשבון היה כבר אחת-עשרה. והנשיקה הראשונה שלנו (!!!) הייתה בחניה, שם השעין אותי כנגד הרכב, יותר נושך ממנשק, וכן – הייתה לנשיקה הזו טעם של שום ופירות ים ויין. אני יודעת שחלק מכם ימצא את זה דוחה ביותר, אבל זה היה יאמי לגמרי. מספיק יאמי בשביל שאני אתחיל לנשום את הנשימות השטוחות מעורפלות האלה…
ואני אומרת לכם, אילולי אלעד שהחזיק אותי (בין רגלי, אבל מי שם לב לקטנות...) הייתי כבר נוזלת לרצפה.
עכשיו אני אשאל אתכם: אתם באמת חושבים שזה הזמן לשאול על עניין השפחה והקומונה הקיבוצית? אתם חושבים שהייתי צריכה לברר את הפרטים האלה לפני שהושיב אותי על מכסה המנוע (לאחר שהתניע!)
והחל ללטף את נקודות החיבור של הירכונים לעור?
אני לא יודעת…. באותם רגעים זה לא היה נראה חשוב כל כך. עכשיו החדיר את אצבעותיו מתחת לתחתון הקטנטן, ייצב אותן, ובידו השניה נענע אותי על מכסה המנוע… ענק! נסו בבית!
לא זוכרת איך הגענו הביתה, אבל אני זוכרת רק שהיה רגע שהיינו מלופפים אחד בשני, השיניים שלו על הצוואר שלי, ידו אוחזת מעל ראשי את שני ידי, ידו השניה על פני, הוא כולו בתוכי. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, אלוהים אלוהים אלוהים… זה כל כך טובבב... והאגן שלי הורם כנגדו, וכל מה שרציתי זה שזה ימשך עוד עוד עוד קצת… וידעתי שהרגעים האלה היו שווים חודש כמו אתמול, או שנה, או חיים שלמים. וגם הגוף שלי הגיב כאילו מדובר במשהו חד פעמי, מנסה לסחוט אותו לתוכי שוב ושוב ושוב, עד שהייתי מותשת לחלוטין, אבל עדיין רוצה.
וכבר ידעתי אז, שלעולם לא אלך ממנו, לא משנה מה. רק הוא יוכל ללכת, וגם על זה אני אנסה להשפיע עד טיפת כבודי האחרון.
אתם חושבים שזו אהבה?
ואחר כך הוא רחץ אותי היטב, ניגב, וסירק את שיערות ראשי, וחפן אותי אליו, וישנו שנינו שנת שיכורים.