המבחן בע"פ - חלק שני

להסתכל מעבר לגוף

בסופו של דבר הגיע בעל הקפה בכבודו ובעצמו, על מנת להציע לנו למצוא, כהגדרתו, "מקום אינטימי יותר שיאפשר לכם ביטוי מספק." כשהוא אמר את המילים האלה, הוא חייך לאלעד חיוך כזה, כאילו כל גול גברי בכוס נשי, מתווסף לאיזו טבלה נעלמה ויכול ליצור שינוי ביחסי הכוחות בעולם.
אז לא הייתה ברירה, קמנו, מנסים לשמור על מבע רציני, ויצאנו מהקפה, משאירים אחרינו שתי דודות המומות במיוחד, ועוד קצת קהל מעורר משהו.
עכשיו כשיצאנו החוצה התחלתי לאמוד את המצב. הראש התחיל לכמת ולבדוק את האפשרויות שקיימות, מול אלה שנסגרו בפנינו. אז ככה: גברים מתים על נשים פרועות ובעלות התנהגות אקסהיביציוניסטית קצת, עד כדי כך שהם חייבים לחדור לתחתוניהן ויהי מה. הן מגרות, הן משגעות, והכי חשוב, הן אוהבות סקס כמעט כמו גברים. ישנה רק בעיה אחת בעניין הזה – הן אוהבות סקס כמעט כמו גברים. אי אפשר לסמוך עליהן, ולכן רצוי לא להיתקע רגשית עם אחת כזו, אם אתה מחבב את האגו הגברי שלך.
ואלעד, ובכן, הוא מצא חן בעיני, מצא חן מספיק בשביל שארצה שהוא יחבב אותי ממש, בשביל מי שאני, לא דמות שטוחה שיצאה מהמשוואה: אישה = סקס.
התחלנו לפסוע דמומים, אני מהרהרת, כשאלעד פנה אלי:
"אני עוד חייב לך קפה."
"זה בסדר, בהזדמנות." בראשי עלו כל עמודי החומר שהייתי אמורה להספיק היום, והייתה לי הרגשה כזו שברגע שאגיע הביתה ואפתח את החוברת, אצליח להשאיר מאחורי את כל ההתנסות המוזרה הזו, ואת האלעד הזה, יחד איתה.
"אני חושב שעדיף שתסעי אחרי. זה יהיה הכי פשוט בעצם. נשתה קפה אצלי."
"אני כבר מאחרת, אלעד. יש לי עוד דברים להספיק היום." לפתע הרגשתי מובסת, בעיקר על ידי עצמי. רציתי להתרחק מהר ככל שאוכל מהמצב המוזר שנכפה עלי, בעזרתי האדיבה.
"כמובן. מיד אחרי הקפה." עתה התבונן בי אלעד בריכוז, קולט את העננה הזו שמעל ראשי.
"כן, קפה ואלך." התבוננתי כמעט לצדדים, אבל ידעתי שאני הוצאתי את המילים האלה מהפה. ובכלל, התחלתי לדבר שוב לעצמי, את כל כך דרמטית, היום הזה כבר אבוד ממילא, ואלעד כבר אבוד ממילא, אבל את עוד יכולה להנות מסקס טוב לפחות, מה רע בזה? עכשיו לפחות חייכתי…
נסעתי אחרי הרכב שלו. שכונה די ותיקה ברמת אביב, לא רחוק מהאוניברסיטה,
קומה שלישית. הוא פתח את הדלת, ביקש ממני להרגיש בבית, ונכנס לשירותים. גר לבד, זה בטוח. מסודר מאוד: נראה כאילו לכל דבר יש את המקום שלו, ואף דבר לא זז למקום אחר… כן, הרי היה ברור שמדובר באישיות כפייתית... עתה הוא עמד מולי מחייך.
"המנקה היתה היום? ניסיתי את מזלי."
"לא… למעשה היא תגיע רק מחר."
"אתה קצת כפייתי? הדירה נראית כאילו מעולם לא זז בה חפץ ללא אישור ממקום למקום."
"זה לא מדויק." לפתע הוא נראה עייף… "אני מבלה מעט מאוד בדירה, עובד המון, לא נמצא בארץ חצי מהזמן."
כן, הוא חלק מקבוצת יזמים שמפתחים מוצר שנוגע באבטחת מידע, פיננסי בעיקרו, שעובר דרך הרשת. לא, הוא לא יכול להרחיב כעת, אבל אם אכן יצליח ה"מוצר" כפי שהם מעיזים לקוות, הרי שזה יכניס המון כסף לכיסיהם. ויש תחרות פיתוח גדולה בשוק הזה, כל כך הרבה ריגול תעשייתי...
הסתכלתי בו, וכל מה שרציתי אותו רגע היה ללטף את הקמטוטים הקטנטנים שליד עיניו.
הוא חזר עם שני ספלי קפה. ריח נעים של קפה פשט באוויר, הוא הגיש לי ספל אחד, ושאל:
"תרצי לספר לי מה חשת בבית הקפה במצב המעניין בו היית?"
וואלה, יש לו דרך מעניינת לתאר את הדברים…
"אין לי מושג איך הגעתי לסיטואציה הזו… "
עכשיו ניסיתי להתנער מאחריות, לסובב את הדברים, או סתם לנסות לגרום לו להאמין שזה לא באמת היה…
"אין לך מושג?"
אני לא בטוחה שאכן היתה נימת ציניות בדבריו, או שאני שזרתי אותה פנימה..
"זה לא משהו שקורה לי כל יום, אתה יודע…"
עכשיו הייתי גם קצת נרגזת, זה הכל הרי קרה באשמתו. למה הוא צריך לדבר בלגלוג כזה?
"אם אני לא טועה, אמרת שלא ממש אכפת לך מה חושבים עליך אנשים."
באופן מוזר הוא הצליח להתחבר למחשבות הפנימיות, כאילו קרא אותן בקלילות מעל ראשי.
"זה לא שלא אכפת", אני עונה עכשיו, "אבל…"
"אבל את תעשי הכל כדי שיחבבו אותך."
"אתה לא מוצא כשל לוגי בהשלמת המשפט?" עכשיו כבר הייתי גם עצבנית וגם לחוצה.
"מזלך שאת כל כך חכמה, לא? את מרגישה שאת מצליחה לסובב את כולם מסביב לאצבעך הקטנה. את פשוט מניפולטיבית. לא עלה בדעתך שלא תמיד זה מצליח?"
"אני באמת חכמה, ואני לא מוצאת צורך להתנצל על זה."
עכשיו הייתי גם עייפה.
"תתפשטי."
"אני לא, והדבר האחרון שבא לי עכשיו, זה סקס."
"שמעת אותי מדבר על סקס?"
"אתה מתכוון לצייר אותי? אין לי כוח ופנאי גם לזה."
"תתפשטי. ותפסיקי להתחכם, זה לא מעייף אותך להתנהג כך בלי הפסקה?"
עכשיו הנחתי את כוס הקפה, קמתי בהתרסה והתחלתי להוריד את השמלה. עמדתי מולו, עם חזיה תחתונים ומגפיים. ידעתי שזה נראה טוב. חייכתי.
"תתפשטי."
"הכל?"
"הכל."
"אבל…"
"את כל כך מעייפת, אמרו לך את זה פעם?"
לפתע עזבה אותי המיליטנטיות, הורדתי את המגפיים (12 ס"מ פחות..) החזייה, התחתון… עמדתי מולו.
"את התכשיטים." הבן אדם מטורף, ואת יותר ממנו. בסוף ימצאו את חלקי גופתך בכל הארץ…
"מה מפריעים התכשיטים?"
"תורידי."
הורדתי. עגילים ושרשרת, טבעת אחת. כולם מזהב לבן, העור שלי דוחה כל דבר שאינו זהב. פגם כזה ביצור, לעולם איני יכולה להנות מתכשיט צבעוני וזול, כל העור מתמלא פריחה אחרי שעה..
"אספי את השיער."
התכופפתי, אוספת את כל השיער בידי, וקושרת בו קשר. עכשיו הרגשתי עירומה באמת. כיצד השכיל לדעת שהשיער הוא חלק אינטגרלי מהכיסוי שלי?
בשלוש פסיעות עמד מולי, קושר את עיני במטפחת. עתה שמעתי אותו מתרחק,
מבעד למטפחת הרגשתי באור שהדליק מסביב.. כבר ערב…
"אומר זאת פעם אחת." אלעד נשמע נוקשה, "ההחלטה תמיד בידיך אם להמשיך או להפסיק. כל מה שאת צריכה להגיד זה 'חדל', ברור?"
"ברור."
"מטר שישים?"
"מטר שישים וחמש." עכשיו הזדקפתי קצת, מרימה את ראשי. איך הגעתי למצב המוזר הזה?
"ממה הצלקת הזו מתחת לצלעות?"
"ניתוח."
"איזה?"
"ניתוח לסילוק כיס מרה." עתה שמעתי את צעדיו סביבי.
"את חושבת שאת יפה?"
"אני חושבת שאנשים חושבים כך."
"זו אמורה להיות התשובה על מה ששאלתי?"
"אני כמובן לא מושלמת, אבל יש לי ערך מוסף..."
"עך מוסף? זה מעניין? כמה אחוזים?"
"בסביבות 18, כמו שאתה מנחש."
"ומהו הערך המוסף הזה?"
"משהו באופי שלי, הוא גורם לאנשים להתבלבל מספיק בשביל להאמין שאני יפה."
"את מצליחה לדעתך למנפל את האנשים אפילו בזה?"
עכשיו שתקתי. הרגשתי עירומה ממש, מעבר לעירום הגופני. כאילו מישהו הסיר את עטיפת הזהב המזויפת שעלי, ומתחת רואים בדיוק את האפרוריות של מי שאני, את חוסר הביטחון, ואט אט החלה לחלחל הרגשה ישנה, ילדותית כל כך, נזכרתי בתמונת ילדות אחת בה דחפו אותי מחוץ למעגל הילדים, ואני עומדת מהצד, כאילו לא אכפת לי, נלחמת בדמעות באומץ.
"ואם ידעו אנשים את האמת על רוני, מה אז?"
"אז כלום."
"הם לא יאהבו אותה, נכון?"
"אמרתי לך, על הזין שאין לי."
"כן… אבל אין לך… כל מה שיש לך זה כוס, וגם איתו את מנמפלת יפה מאוד."
"יופי של הטיות. אני לא משתמשת בכוס שלי למניפולציות, אני מעריכה אותו יותר מדי בשביל לעשות לו את זה."
נראה כאילו הוא לא שמע, או לא התייחס לתגובה שלי, כאילו הוא מקושר היישר למוחי, קורא שם את חוסר האונים, ועדיין לא מניח לי.
"נחשוב יחד. כשכבר לא תוכלי לנפנף במיניות המוחצנת הזו, מה ישאר לך?"
עכשיו כבר התחילו להצטבר לי דמעות ממש בתוך שקיות העיניים. הוא בן זונה סדיסט, ואת מזוכיסטית מזדיינת. אחרת אין סיבה למצב המשפיל הזה. אמרי "חדל". לכי הביתה, תרחצי את גופך טוב טוב, ולכי לישון. אלעד המשיך..
"ישאר לך כמובן חוש ההומור הציני שלך. מה עוד?"
"תמיד ישאר לי המוח שלי, לפחות עד שאהיה סקלרוטית." אני לא אתן לו לראות שהוא משפיע עלי כך. כזו בושה.
"יאהבו אותך בגלל המוח, רוני?"
"כן, כבר עכשיו אוהבים אותי בגללו."
"את צודקת, בלעדיו הרי לא יכולת לבצע מניפולציות מורכבות כל כך עד שאת עצמך לא קולטת אותן."
עכשיו כבר התחיל להיות לי קר, הערב הביא איתו צינה כזו, שהתאימה למצב בו נמצאתי.
"מה יקרה אם לא יאהבו אותך כולם, רוני? חשבת מה את מקריבה למען זה?"
"מה לדעתך אני מקריבה למען זה?"
"לא הרבה, את עצמך. אבל, אידיוט שכמוני, זה כל מה שיש לך."
הרגשתי את ידו מרימה את הסנטר שלי, את עיניו מתבוננות בתשומת לב,
"מה יקרה אם לא יאהבו אותך? עני לי."
"לא יודעת מה יקרה."
"חשבי."
"לא יודעת."
"תשארי לבד?"
"אולי."
"אכפת לך להשאר לבד?"
"לא."
"מה אם כן מפחיד אותך?"
"לא יודעת."
"חשבי." עכשיו טלטל את כתפי. הדמעות, אלוהים, ואני תמיד מנוזלת כשאני בוכה…
"לא יודעת." עכשיו כמעט צרחתי בהסטריה.
עכשיו הוא הסתובב סביבי, אני שומעת את צעדיו המדודים, וריחו ממלא את כל חלל החדר. איני שומעת טוב, אבל מריחה כמו חיה. ככה זה, משהו בא על חשבון משהו..
"את הרי פוחדת שילעגו לך, שיצחקו עליך, שיבטלו אותך, שיוציאו אותך החוצה..."
"חדל."
עכשיו הוא פתח את קישורי המטפחת. רואה את עיני הננעצות בו, מאשימות.
"התלבשי." וכבר הסתובב ויצא מהחדר. הוא אפילו לא חושק בי… הוא סתם משחק בי כמו חתול בית שמן בעכבר מסכן. אין לו רצון או טעם לטרוף את העכבר, אין בו כל רעב, רק הטבע הקדום שקורא לו לציד, ויצר המשחק… התלבשתי לאט.
עכשיו נכנס אלעד לחדר. הוא חייך.
"את לא מתקפלת בקלות, אה? אני מחבב את היהירות למראה עין שלך, זו מגננה נוגעת ללב. מגננה של אלה שהיו חייבים לבנות לעצמם שריון על."
לפתע, בלי שום הכנה, התחילו הדמעות ההן לרדת, אלה ששמרתי בכל הכוח עד עתה. רק הרכות הבלתי צפויה בקולו שחררה אותן לבסוף. עכשיו התחלתי לבכות ממש, לא היה לי מושג על מה. הייתי כל כך כלום באותו הרגע, חשתי רק צער עמוק כזה. ידיו של אלעד משכו אותי אליו, קרבו אותי לגופו, והוא היסה אותי וליטף את שיערי, שנפתח חזרה לרעמה גדולה מול מגע ידיו.
"מה את חושבת שיש מתחת לציפוי המזויף שבנית, רוני?"
"לא יודעת…" עכשיו כבר ניסיתי להלחם בנזילה שבאפי.
"חשבי."
"לא יודעת."
"חשבי. מה יש שם?"
"אתה חושב שאתה יודע?"
"כמובן, הציפוי המזויף לא מצליח לכסות לגמרי." עכשיו הסיט את קווצת השיער שנכנסה בין שפתי..
"מה לדעתך יש שם?"
"אה… יש שם יהלום. לא חבל שאת מכסה אותו בקישוטים זולים?"
משיכת אף.
"לכי ושטפי את הפנים."
ואני הולכת, מניעה את הגוף כאוטומט, לא יודעת להחליט מה אני חשה, שוטפת פנים, מסתכלת במראה: איפור עיניים מרוח, אף אדום מבכי, ושפתיים שתופסות חצי פנים, אדומות אף הן, כאילו ננשכו כמה פעמים. אני מנגבת בטישו שמצאתי את עקבות האיפור, מנערת את השיער וחוזרת לחדר.
"איך את מרגישה, רוני?"
"יותר טוב."
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לשפר את הרגשתך?"
"בהחלט יש, אלעד."
עכשיו אני מורידה את השמלה שוב, המגפיים, התחתונים והחזייה, וכן, גם את התכשיטים...
"מניסיון אישי עם הגברת", אני משווה לקולי נעימה רשמית משהו.. – "אני יודעת שהדרך הטובה ביותר לגרום להרגשתה להשתפר, זה לזיין אותה. מניסיון…"
עכשיו היה ניצוץ קונדסי בעיניו של אלעד...
"אני באמת חושב", כחכח בגרונו – "אני באמת חושב שבשל המועד לאותו מבחן בע"פ, עליו סיכמנו הבוקר, עלי על המיטה בפישוק…."