לא יכולה בלי

משהו קרה לנו בימים האחרונים, נידמה כי מיצינו הכל, כי לא נותר שם עוד. חצי שנה שאנחנו משתוללים, אני שייכת לו והוא שב ובודק את הגבולות, עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשבילו. בכל הזדמנות שבתי ואמרתי לו שלמענו אלך עד הסוף, אהיה מוכנה לספוג הכל, כנועה וצייתנית.
צמד המילים הללו גורם לי תמיד להרטיב בטירוף, בדיוק כפי שמגע אצבעותיו המפלסות שבילים בגופי מציתות בי את אש התשוקה.
חצי שנה של ערפול חושים, חצי שנה של חוויות וריגושים ואורגזמות מדהימות של שנינו ופתאום, בלילות האחרונים משהו דמם, כאילו התעייפנו, כאילו אין שם עוד. והוא מנסה ללטף ולאהוב ואני רוצה דווקא את ידיו הקשות, את אלה המכאיבות, שאוחזות בי בכוח, ידיים מכניעות.
בכל פעם שעלה בי הספק שמא אין הוא נהנה להיות לי לאדון, הוא שב וענה שאלמלא נהנה לא היה עושה דבר, ואולם נדמה כי החשדות שלי לא היו פרי נוסף של פחדיי, בלילות האחרונים משהו השתנה. האם זה ייתכן? והנה אני הופכת למתוסכלת, מצפה מחכה אך לשווא. משחזרת בראשי את התקופה האחרונה בה הסשנים המדהימים שלנו פערו רווחים גדולים יותר ויותר, מותירים אותי עם הרבה סימני שאלה.
האם התעייף אדוני? ואולי הוא חושש להמשיך ולנסות עוד?
בערב האחרון הוא שב הביתה ולא ידע כי אני רטובה, ציפיתי לו בהתרגשות, בתקווה, כמעט מתחננת לכבליו.
בחדר השינה שהיה טבול באור יקרות שעלה מאור הנרות, פרשתי על המיטה את שהספקנו לאסוף: ויברטורים, שוטים, צעיפים וסכינים אותם הוא בחר בקפידה. חצינו את מפתן הדלת והוא נותר תלוי על פתחה, עומד ונועץ מבטים נודדים ממני אל הכבודה המופלאה.
בלי מילים הסרתי את שמלתי ונותרתי בחצי חזייה, (מאלה שרק משמשות כתומכים, בלי הקאפס השלמות) ועם חוטיני משוסע, מקושט בתחרה שהותירה את פתחיי חשופים מולו.
פילסתי לי מקום על הסדין הלבן, בוחרת בשוט האהוב עליו במיוחד וחיכיתי, רצינית ותוהה. והוא נותר עומד מולי, ממאן לזוז, ממאן לאחוז בו, ואני בשלי, רוצה שיטפל בי כדרכו.
מאחר ומשחק השקט נמתח בינינו עד קצה גבול היכולת שלי, הפעלתי את תרגיל השוט המאהב, טיילתי איתו על גופי, שיחקתי איתו בפטמותיי, הולכתי אותו על בטני ולבסוף נעצתי אותו בתוכי, עמוק, ועוד יותר עמוק, גונחת בטירוף...
"תעצרי, אל תגמרי." הורה ואני המשכתי, מנסה להכעיסו בכוונה, לעורר מעט את חמתו, שיתרגז...
"תעצרי..."
ואני המשכתי להחדירו לעבר רחמי, נעזרת ביד השנייה ששיחקה בדגדגן שתפח ועמד להתפוצץ.
בין רגע התהפכו היוצרות, הוא רתח מזעם: "שלא תעזי להמרות את פי." זעק בשקט ושלף באחת את השוט, הפך אותי על בטני והצליף.
"זה מה שאת רוצה?" שאל בשקט עצור והמשיך. "ככה את אוהבת את זה, זונה?"
השוט דיבר עתה בשביל שנינו, משמיע את שריקותיו ומותיר בי את עקבותיו, שוט ארוך וקשה שרק לפני זמן קצר היה עדיין רטוב ממיציי, לוהט בשל חום גופי, השוט האהוב על אדוני.
"אני לא יכולה בלי," שמעתי עצמי ממלמלת, "אני לא יכולה בלי הכאב הזה."
והוא המשיך והמשיך, וכמו תמיד היה זה נפלא.
האם תהיה פעם נוספת? האם זו רק יד המקרה או ידו של הסאד שאחזה בי לעוד לילה בתשוקה? הלוואי והייתי בטוחה...