בכל פעם שעלה בי הספק שמא אין הוא נהנה להיות לי לאדון, הוא שב וענה שאלמלא נהנה לא היה עושה דבר, ואולם נדמה כי החשדות שלי לא היו פרי נוסף של פחדיי, בלילות האחרונים משהו השתנה...

יום חמישי, חצות הלילה, הוא ואני משתחלים למועדון, מעיפים מבטים סקרניים וכובשים לעצמנו טריטוריה צדדית. שם, ממעלה היציע, מעבר למעקה הנוטה ליפול, קומת הכניסה מתחילה להתמלא בהדרגה...

ערב שבת ואני כהרגלי בדרך אליו. בכל פעם שאנחנו נפגשים בביתו זה קורה, מתחיל הסשן האמיתי.
בערב שבת האחרון הוא הכין לי הפתעה...שוט חדש וקשיח אותו קנה בטיולו החטטני בשוק הפשפשים.

"תרדי." פקד ואני, נתמכת בו, הובלתי למדרגות ולשקט שלא הסגיר דבר.
"תחכי לי." אמר ונעלם, התרחק ממני למקום מרוחק ממנו עלו שברי קולו הלוחשים. "בואי." משך את ידי ואני פסעתי ברעד, מצפה.

אני רוצה שיהיה האדון שלי, באמת, אחד כזה ששולט בגופי ובנשמתי, עד כלות. אני רוצה והוא משתוקק אבל שנינו מבוהלים, חוששים, לא יודעים לאן תשוקתנו לוקחת הכל.

אנחנו מין זוג כזה כבר שנתיים, זוג נורמאלי שנשאב לכל הסצינה של הסאדו, ועכשיו כבר איננו יכולים בלי זה. אתמול בלילה, כשהסכין החדה שקנה טיילה על פטמותיי השתוקקתי לעוד, רציתי לחוש את חוד הסכין דוקרת בגופי, רציתי את מלוא הכאב.