טירת התאווה
מאת SexyRed(שולטת){Woody}
9 ביוני 2004
יום בהיר, השמיים שזורי כוכבים, כמו אלפי אורות קטנים, חיוך נמתח על פניה, הים געש, מול חלונה נעמדה והביטה אל עבר האופק שנמתח לאין סוף. מוזיקת ג'אז נשמעה ברקע, קולה נדם, רק קול קוביות הקרח בכוסה עם הוויסקי הצטרף למוזיקה ויצר רצף של הרמוניה. "תענוג", לחשה לעצמה. גופה לבש ארשת חמה, כותונתה האדומה אך השקופה הבליטה את פטמותיה הוורודות, קימוריה נמשכו לזוג רגליים ארוכות ועדינות, אצבעותיה קטנות, צבועות בלק אדום חזק. היא הניחה את הכוס הריקה שעל השידה, העבירה מבט על גופה דרך הראי, חייכה לעצמה. היא מושלמת בעיניה. נשמעה דפיקה חלשה בדלת, הוא פסע לחדרה, כולו על ארבע מולה, זוחל לעבר רגליה, היא הניחה לו לנשק אותן.
"מלכתי, כולם מחכים לך".
העבירה מבט בגופו, עשוי ללא חת, פניו כאילו נחקקו באבן, גופו עשוי לבנים לבנים של פסים אדומים, שפחתה - עשתה עבודה יפה.
"אני תיכף אגיע כלבלב, תודיע לאחרים."
הוא זחל החוצה, יוצא כלעומת שבא, היא התמתחה.
היא פתחה את דלת חדרה, העשויה עץ, פסעה החוצה לעבר מדרגות השיש, הקרירות העבירה בה צמרמורת רכה. זהו יום מושלם בשבילה. רגליה כשלו מעט, הרעידות שעברו בה יחד עם ההתרגשות גרמו לה לדמיין, לחייך, מבטה צד אחר אדונה, חיפשה בו נחמה, ישועה. האולם, היה מלא אנשים, עטויי מסיכות שחורות מעור, קולות השוטים נשמעו מרחוק, ריח הדם עבר באפה, ראתה עבדים ומלכות מקיימים את טקסיהם, אדונים ושפחותיהם מבצעים זממם אלה באלו.
אדונה עמד שם, גבוה, חסון מולה, הרגישה כמו נמלה, עולמה הצטמק רק לחיוכו, לגאוותו. "שלי את" היה לוחש לה בלילות ללא שינה, כששוטו עבר על גופה הלבן.
היא ניגשה אליו, כרעה מולו ברך ואושר מילא אותה, הוא האדון שלה, האלוהים הפרטי שלה. כל העושר והפאר בעולם לא משתווה לניצוץ של אושר שיש בעיניו כשהוא מחייך. על צווארו הונחה שרשרת זהב עם עיטורי כסף ועליה נכתב "כל אשר לי בחיי הוא את". דמעות הציפו את פניה, הוא סטר לה: "אל תביטי בי עכשיו". שני בחורים רחבי כתפיים לקחו אותה משם, גופה נחלש, רצתה אל אדונה, אל חיבוקו החם. היא נגררה אחריהם, כה עלובה נראתה אז, עבדה ושפחתה נעמדו דום מולה, הביטו בה בהערצה אין סופית, לקחה מהם את הכוח, הבינה כי מקומה להיות חזקה גם ברגעיה החלשים.
גופה נקשר לצלב העץ, ידיה הוחזקו בחבלים, כותונתה נחתכה לגזרים, רגליה נפתחו בחוזקה, הייתה המומה מעצמה. הכול הביטו בה, הם לא תיארו לעצמם מה עובר בראשה, איך היא מרגישה רק חצי אבודה. אדונה ניגש אליה, נישק את שפתיה, רסיסי דם זלגו החוצה, היא הודתה לו, סטר לה באהבה. כעת, ה"קיין" הגיח מגלימתו הארוכה, קול המכה חתך את האוויר ועל ירכיה נסוך פס אדום בהיר יחיד. היא נרעדה. הוא הרים שוב את ה"קיין" מולה, ופס שני ניתך על עורה, חיוך של אושר. מצבטי מתכת כבדה הגיעו מול עיניה, הונחו על פטמותיה הוורודות והבתוליות, הכאב היה חד.
עיניה כוסו, הרגישה כמו כלבה במנוסה. שוט זנבות נגע בירכיה, טייל על איבר מינה במעין חושניות צורמת, המכה לא אחרה לבוא, ולאחריה רצף של עשרים מכות, ספרה והודתה. לו. לקחו אותה משם אל החצר, פסעה בין שבילי הלבנים, מעדה, קמה, חייכה לעבר הכלום שלא ראתה, פטמותיה נצבטו, זעקה שלא נשמעה פרצה מגרונה. גופה נקשר לעץ, שלשלאות מתכת קרה כיסו אותה, חום הציף אותה, הוא משתין עליה, שעוות נרות נעימה נשפכה על גופה, נעמה לה ההרגשה. שיחרר רגל אחת שלה, הרים אל מותנו, זיין אותה, כל כך השתוקקה למגעו.
"אני הכלבה שלך אדוני" פלטה, הוא עצר, שיחרר את כולה, הוריד אותה לרצפה, חדר אל אחוריה בפראות, היא צעקה, פיה נסתם ע"י חתיכת בד, הוא המשיך בקצב מטורף, זיעה קרה כיסתה את כולה, היא רעדה,
"שלא תעיזי לגמור" נהם אדונה, היא לא גמרה. הוא גמר עליה, בתוכה. כף ידו הותירה על ישבנה סימנים עזים, בצבעים של אדום, סגול וכחול, היא נראתה כול כך יפה, כמו ציור לא מובן, כמו שהיא הייתה.
בחדרה, עמדה מול המראה, מדדה את סימני ניצחונה אחד לאחד, התגאתה בעצמה. שפחתה נכנסה, כרעה על ברכיה: "גבירתי, היש משהו שאוכל לעשות למענך?", חייכה אליה, חינכה אותה היטב. היא התיישבה על קצה מיטתה, שפחתה ניגשה אליה, גבירתה פתחה את רגליה ונתנה לה לטעום את מיצי ניצחונה על אדונה, היא ליטפה את ראשה, צבטה את פטמותיה בהנאה, ראשה של שפחתה נעלם בין רגליה ורק אושר כיסה אותה. עבדה הגיע גם הוא, עיניה היו עצומות, ורק עוד הספיקה לראות כיצד הוא ניגש לרגליה המושלמות, אוחז בהן ומטפל בתאווה...
"מלכתי, כולם מחכים לך".
העבירה מבט בגופו, עשוי ללא חת, פניו כאילו נחקקו באבן, גופו עשוי לבנים לבנים של פסים אדומים, שפחתה - עשתה עבודה יפה.
"אני תיכף אגיע כלבלב, תודיע לאחרים."
הוא זחל החוצה, יוצא כלעומת שבא, היא התמתחה.
היא פתחה את דלת חדרה, העשויה עץ, פסעה החוצה לעבר מדרגות השיש, הקרירות העבירה בה צמרמורת רכה. זהו יום מושלם בשבילה. רגליה כשלו מעט, הרעידות שעברו בה יחד עם ההתרגשות גרמו לה לדמיין, לחייך, מבטה צד אחר אדונה, חיפשה בו נחמה, ישועה. האולם, היה מלא אנשים, עטויי מסיכות שחורות מעור, קולות השוטים נשמעו מרחוק, ריח הדם עבר באפה, ראתה עבדים ומלכות מקיימים את טקסיהם, אדונים ושפחותיהם מבצעים זממם אלה באלו.
אדונה עמד שם, גבוה, חסון מולה, הרגישה כמו נמלה, עולמה הצטמק רק לחיוכו, לגאוותו. "שלי את" היה לוחש לה בלילות ללא שינה, כששוטו עבר על גופה הלבן.
היא ניגשה אליו, כרעה מולו ברך ואושר מילא אותה, הוא האדון שלה, האלוהים הפרטי שלה. כל העושר והפאר בעולם לא משתווה לניצוץ של אושר שיש בעיניו כשהוא מחייך. על צווארו הונחה שרשרת זהב עם עיטורי כסף ועליה נכתב "כל אשר לי בחיי הוא את". דמעות הציפו את פניה, הוא סטר לה: "אל תביטי בי עכשיו". שני בחורים רחבי כתפיים לקחו אותה משם, גופה נחלש, רצתה אל אדונה, אל חיבוקו החם. היא נגררה אחריהם, כה עלובה נראתה אז, עבדה ושפחתה נעמדו דום מולה, הביטו בה בהערצה אין סופית, לקחה מהם את הכוח, הבינה כי מקומה להיות חזקה גם ברגעיה החלשים.
גופה נקשר לצלב העץ, ידיה הוחזקו בחבלים, כותונתה נחתכה לגזרים, רגליה נפתחו בחוזקה, הייתה המומה מעצמה. הכול הביטו בה, הם לא תיארו לעצמם מה עובר בראשה, איך היא מרגישה רק חצי אבודה. אדונה ניגש אליה, נישק את שפתיה, רסיסי דם זלגו החוצה, היא הודתה לו, סטר לה באהבה. כעת, ה"קיין" הגיח מגלימתו הארוכה, קול המכה חתך את האוויר ועל ירכיה נסוך פס אדום בהיר יחיד. היא נרעדה. הוא הרים שוב את ה"קיין" מולה, ופס שני ניתך על עורה, חיוך של אושר. מצבטי מתכת כבדה הגיעו מול עיניה, הונחו על פטמותיה הוורודות והבתוליות, הכאב היה חד.
עיניה כוסו, הרגישה כמו כלבה במנוסה. שוט זנבות נגע בירכיה, טייל על איבר מינה במעין חושניות צורמת, המכה לא אחרה לבוא, ולאחריה רצף של עשרים מכות, ספרה והודתה. לו. לקחו אותה משם אל החצר, פסעה בין שבילי הלבנים, מעדה, קמה, חייכה לעבר הכלום שלא ראתה, פטמותיה נצבטו, זעקה שלא נשמעה פרצה מגרונה. גופה נקשר לעץ, שלשלאות מתכת קרה כיסו אותה, חום הציף אותה, הוא משתין עליה, שעוות נרות נעימה נשפכה על גופה, נעמה לה ההרגשה. שיחרר רגל אחת שלה, הרים אל מותנו, זיין אותה, כל כך השתוקקה למגעו.
"אני הכלבה שלך אדוני" פלטה, הוא עצר, שיחרר את כולה, הוריד אותה לרצפה, חדר אל אחוריה בפראות, היא צעקה, פיה נסתם ע"י חתיכת בד, הוא המשיך בקצב מטורף, זיעה קרה כיסתה את כולה, היא רעדה,
"שלא תעיזי לגמור" נהם אדונה, היא לא גמרה. הוא גמר עליה, בתוכה. כף ידו הותירה על ישבנה סימנים עזים, בצבעים של אדום, סגול וכחול, היא נראתה כול כך יפה, כמו ציור לא מובן, כמו שהיא הייתה.
בחדרה, עמדה מול המראה, מדדה את סימני ניצחונה אחד לאחד, התגאתה בעצמה. שפחתה נכנסה, כרעה על ברכיה: "גבירתי, היש משהו שאוכל לעשות למענך?", חייכה אליה, חינכה אותה היטב. היא התיישבה על קצה מיטתה, שפחתה ניגשה אליה, גבירתה פתחה את רגליה ונתנה לה לטעום את מיצי ניצחונה על אדונה, היא ליטפה את ראשה, צבטה את פטמותיה בהנאה, ראשה של שפחתה נעלם בין רגליה ורק אושר כיסה אותה. עבדה הגיע גם הוא, עיניה היו עצומות, ורק עוד הספיקה לראות כיצד הוא ניגש לרגליה המושלמות, אוחז בהן ומטפל בתאווה...
