כן, מאסטר

כן, מאסטר
מרכינה ראש, נאבקת שלא לבכות
פרץ של תשוקה נמהל בכאב או אכזבה
נחשול הערצה נמסך אל תוך שתיקתי הצפויה
מושיטה לך בחשש את ידי
יודעת כי תוליכני בביטחה
גם אם עיניי קשורות ומכוסות כעת
בצעיף של חוסר הבנה,
ברדיד של תהיות, אולי
רק לעת עתה...
כן, מאסטר
קולי מפורק
קולך שקט, בוטח,חזק. סימנת גבול בלתי נראה, בלתי מובן
אך מאוד ברור
במשיחת מכחול דימיוני
על צווארי
רוצה להאמין
ונאבקת בשאריות של היגיון מעורפל
קולי נסדק
כוחי אוזל, אט אט.
בדימיוני מתייצבת כפי שרצית...
דוממת
מלאת מחשבות
אלוהים, לו רק יכולתי לבחור, ולו רק אחת מביניהן
הן קודחות במוחי, אינן מרפות
אלפי רסיסים שהיו כנראה אני...
או, להשתיק את הקול הפנימי
שצורח בי, די !
חוששת מעצם התהייה
מעצם בדל מחשבה
חדרת אל עצמותיי
בטרם ידעתי אותך
פילחת אל עמקי מוחי ונישמתי ההזויה
עוד בטרם הייתי שלך
כן, מאסטר
לוחשת-לואטת
אתה מבקש-דורש ממני
לשים את מבטחי
בך
ואמוני, להעניק
לך
להשיל ולהשליך מעליי עכבות ועקבות
של מוסר והגנות
להיחשף
להתערטל
להיות שלך.
שבה וחומקת, ובורחת מכבליך
מצפה בכיליון לב
בחולשה
בהשתוקקות נוראה, איומה, כה אסורה
לדבריך.
יום רודף יום
ואני מצפה חדשות לבקרים
למוצא פיך
לו רק ידעת...
לו רק הבנת...
פילחת את נפשי מבפנים...
היוכלו במידבר לצמוח פרחי-מים רכים?
היש דבר שלא יוכל המאסטר
להבין?
תועה ותוהה
נפרשת כליל
פלח ועוד פלח
בנפשי
ותהום עמוקה אשר תיפער בי בפנים
אך...
שומרת אותי נעולה
בבועה
קיימת ולא קיימת...
או שאולי הזייה...?