הסוד של ויקטוריה
מאת Adonasuy(שולט)
8 ביולי 2004
ניו יורק. תחילת הקיץ.
לפני הסיוט הגדול של יולי אוגוסט.
אחר צהרים שקט, לפני טיסת חצות לארץ.
מטייל לאט בשדרה החמישית. את העין תופסת פרסומת - המכירה החצי שנתית של "ויקטוריי'ס סיקרט".
ממממ...
אף פעם לא נכנסתי לחנות של לבני נשים. בטח לא לבד.
יכול להיות מעניין - ונביא משהו סקסי לאשה.
נכנס. כמו כל סייל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מהומת אלוהים (מסודרת אומנם,אבל מהומה) - סערה של נשים מכל סוג, צבע, גודל וגיל פורעת את דוכני ההלבשה התחתונה בחיפוש מוטרף אחרי מציאות.
אני נטוע שלושה צעדים מהכניסה וכבר מתחיל לחשב את צעדי לאחור, כשמוכרת צעירה ונאה (אלא מה), ניגשת אלי ושואלת בחיוך כל-אמריקאי אם אפשר לעזור.
"אשמח לקבל עזרה" אני משיב בחיוך. "אני מחפש חזייה ותחתונים."
"באיזו מידה?"
("נתקלת מלפנים!!!" אני שומע את המ"מ מהטירונות צועק לי באוזן...)
"שאלה טובה... 37C" אני מנחש.
היא מחווירה מעט.
"37?!" אופס, מידות אמריקאיות.
"לא, זו מידה אירופאית..."
שמח לראות אותה נושמת שוב.
"אז?"
"מממ...." אני סוקר אותה, "בערך כמוך".
היא מסמיקה קצת. מגניבה מבטים ימינה ושמאלה. יש מתח באוויר או שנדמה לי?
אני בוחר חזייה שחורה שעשוייה מתפירה של חורים. לפחות ככה זה נראה. סקסית בטירוף.
אני לא יודע אם זה הטיסה הקרבה והרגשת הבית שכבר ממלאת אותי לקראת השירות הנהדר של אל-על, או סתם תגובת נגד לכל הפוליטיקלי-קורקט של השבוע האחרון (ראבאק- ממתי אסור להגיד כושי?!) - אבל אני מעז:
"תשמעי, הייתי רוצה לראות את זה עלייך."
היא מסמיקה.
שוב מבטים ימינה ושמאלה...
אני בולע רוק. העזתי יותר מידי?
כנראה שלא. היא מנידה לי בראשה ללכת אחריה...
לעבר תאי המדידה.
אני צועד אחריה ומספיק לאסוף מהדוכן גם זוג תחתונים תואמים.
אני נכנס ראשון. היא מייד אחרי, מסיטה במהירות את הוילון.
מביטה לתוך עיני...
ומורידה את חולצתה. סנדלרים הולכים יחפים. מוכרות בויקטוריי'ס סיקרט הולכות בלי חזיה. אלמנטרי, ווטסון.
חזה זקוף. פטמות סמורות. מתרגשת, נושמת מהר.
מחזה יפה. אני מוקסם.
פשוט סיטואציה הזוייה, אני חושב לעצמי ומגיש לא את החזיה. היא לובשת אותה, אבל מגבלות הקיטון הצר מקרבות אותה אלי כשהיא שולחת את ידייה לנעול את הקרסים מאחור.
(תתאפק. תתאפק. תתאפק. אני משנן את המנטרה.)
זהו.
כמעט כמו בערוץ האופנה.
(שנעז עוד קצת, אני שואל את עצמי ועצמי עונה לו - למה לא? סטירה לא חטפת וגם למשטרה לא קראו. תראה לאן זה יקח אותך.)
בלי מילים אני מושיט לה את התחתונים.
היא מחייכת.
מורידה את החצאית. את התחתונים שלה - משהו נחמד מכותנה, ילדותי קצת. שוב, כל ההתעסקות הזו גורמת להתקרבות שלה אלי, למגע מקרי של גופה הכמעט עירום בגופי הנסער.
היא מאפשרת לי מבט חטוף באגנה ומפגש ירכיה. לא מגולח אבל מסודר. שער ערווה בהיר, פלומתי.
(תגיד,אתה הוזה או שזה באמת קורה לך?, אני שואל את עצמי, ועצמי, במקום תשובה, צובט את הירך שלי - אייי. כואב. אני דום, לא סאבית שנהנית מזה!)
לובשת את התחתונים.
"את צריכה לדגמן, את יודעת?" אני מגמגם.
היא מחייכת "אני נמוכה מידי".
"טוב."
"איך זה?"
"מושלם. ותודה על ההדגמה."
"תעזור לי להוריד?"
"ממממ... לא. תשאירי לך את אלו. אני משלם. הם נראים עלייך שגעון. אני אקח זוג זהה."
"ו...?"
"וזהו. אני טס הלילה לישראל. מידל-איסט, את יודעת. וחוץ מזה... נו, לא חשוב."
היא מתלבשת בשתיקה.
אני שולח יד מהססת. נוגע נגיעה רכה בשער ראשה.
ריח השמפו נשאר על כף היד בערך עד מעל גלאזגו.
הזכרון נשאר יותר.
לפני הסיוט הגדול של יולי אוגוסט.
אחר צהרים שקט, לפני טיסת חצות לארץ.
מטייל לאט בשדרה החמישית. את העין תופסת פרסומת - המכירה החצי שנתית של "ויקטוריי'ס סיקרט".
ממממ...
אף פעם לא נכנסתי לחנות של לבני נשים. בטח לא לבד.
יכול להיות מעניין - ונביא משהו סקסי לאשה.
נכנס. כמו כל סייל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - מהומת אלוהים (מסודרת אומנם,אבל מהומה) - סערה של נשים מכל סוג, צבע, גודל וגיל פורעת את דוכני ההלבשה התחתונה בחיפוש מוטרף אחרי מציאות.
אני נטוע שלושה צעדים מהכניסה וכבר מתחיל לחשב את צעדי לאחור, כשמוכרת צעירה ונאה (אלא מה), ניגשת אלי ושואלת בחיוך כל-אמריקאי אם אפשר לעזור.
"אשמח לקבל עזרה" אני משיב בחיוך. "אני מחפש חזייה ותחתונים."
"באיזו מידה?"
("נתקלת מלפנים!!!" אני שומע את המ"מ מהטירונות צועק לי באוזן...)
"שאלה טובה... 37C" אני מנחש.
היא מחווירה מעט.
"37?!" אופס, מידות אמריקאיות.
"לא, זו מידה אירופאית..."
שמח לראות אותה נושמת שוב.
"אז?"
"מממ...." אני סוקר אותה, "בערך כמוך".
היא מסמיקה קצת. מגניבה מבטים ימינה ושמאלה. יש מתח באוויר או שנדמה לי?
אני בוחר חזייה שחורה שעשוייה מתפירה של חורים. לפחות ככה זה נראה. סקסית בטירוף.
אני לא יודע אם זה הטיסה הקרבה והרגשת הבית שכבר ממלאת אותי לקראת השירות הנהדר של אל-על, או סתם תגובת נגד לכל הפוליטיקלי-קורקט של השבוע האחרון (ראבאק- ממתי אסור להגיד כושי?!) - אבל אני מעז:
"תשמעי, הייתי רוצה לראות את זה עלייך."
היא מסמיקה.
שוב מבטים ימינה ושמאלה...
אני בולע רוק. העזתי יותר מידי?
כנראה שלא. היא מנידה לי בראשה ללכת אחריה...
לעבר תאי המדידה.
אני צועד אחריה ומספיק לאסוף מהדוכן גם זוג תחתונים תואמים.
אני נכנס ראשון. היא מייד אחרי, מסיטה במהירות את הוילון.
מביטה לתוך עיני...
ומורידה את חולצתה. סנדלרים הולכים יחפים. מוכרות בויקטוריי'ס סיקרט הולכות בלי חזיה. אלמנטרי, ווטסון.
חזה זקוף. פטמות סמורות. מתרגשת, נושמת מהר.
מחזה יפה. אני מוקסם.
פשוט סיטואציה הזוייה, אני חושב לעצמי ומגיש לא את החזיה. היא לובשת אותה, אבל מגבלות הקיטון הצר מקרבות אותה אלי כשהיא שולחת את ידייה לנעול את הקרסים מאחור.
(תתאפק. תתאפק. תתאפק. אני משנן את המנטרה.)
זהו.
כמעט כמו בערוץ האופנה.
(שנעז עוד קצת, אני שואל את עצמי ועצמי עונה לו - למה לא? סטירה לא חטפת וגם למשטרה לא קראו. תראה לאן זה יקח אותך.)
בלי מילים אני מושיט לה את התחתונים.
היא מחייכת.
מורידה את החצאית. את התחתונים שלה - משהו נחמד מכותנה, ילדותי קצת. שוב, כל ההתעסקות הזו גורמת להתקרבות שלה אלי, למגע מקרי של גופה הכמעט עירום בגופי הנסער.
היא מאפשרת לי מבט חטוף באגנה ומפגש ירכיה. לא מגולח אבל מסודר. שער ערווה בהיר, פלומתי.
(תגיד,אתה הוזה או שזה באמת קורה לך?, אני שואל את עצמי, ועצמי, במקום תשובה, צובט את הירך שלי - אייי. כואב. אני דום, לא סאבית שנהנית מזה!)
לובשת את התחתונים.
"את צריכה לדגמן, את יודעת?" אני מגמגם.
היא מחייכת "אני נמוכה מידי".
"טוב."
"איך זה?"
"מושלם. ותודה על ההדגמה."
"תעזור לי להוריד?"
"ממממ... לא. תשאירי לך את אלו. אני משלם. הם נראים עלייך שגעון. אני אקח זוג זהה."
"ו...?"
"וזהו. אני טס הלילה לישראל. מידל-איסט, את יודעת. וחוץ מזה... נו, לא חשוב."
היא מתלבשת בשתיקה.
אני שולח יד מהססת. נוגע נגיעה רכה בשער ראשה.
ריח השמפו נשאר על כף היד בערך עד מעל גלאזגו.
הזכרון נשאר יותר.
