שר היער

מעבר לשדמות פגרי האלונים,
מעבר לבורות וחתחתים רבים,
בארץ הרים וחרבות, כור מחצבתי
וממשלתי מלפנים. בינות זקני גזעי על
עבותי השורש, מקום בו ענפים נערפים
ובוכים הבדים, נאנח הכינור.
מיתריו מבקשים רחמים.
הלילה שחור הוא וסוער.
אור הנר מרקד מול אבני השחם בכותל ביתי.
צלילים דקים, צלילים טהורי עצב,
נמלטים מבין שפתייך, כצידוק דין,
כתפילה על רחמים.
כורעת ודמעה מלוחה מקיפה ברק עין.
חבליי אוחזים בגופך, אוסרים שדייך.
עת הוא כי תראי, עת לקול תחינתך.
גופך סוער, נאנק, חרד כולו.
מביטה בי בשאלה, בציפיה, כפייך
פרושות לצליפה.
הביטי בי לא זר לך אני שפחה.
על מיצחי אור ובליבי אש מכלה.
אהרוס בך כל מכשול, העבור כל מחיצה.
ניגפת לרגליי, נמתחת בדרך אין מוצא.
זועקת, התאהבני ככה כל הימים?
מה נפלאו מלקות חמד אלה בבשרי,
חלק מנות כאב אלו ביד נדבות, אדון גופי ומאודי,
חשוף מערומי נפשי וקרע כסותה מעליה.

מעבר לפיגרי האלונים בארץ מחצבתי,
ניגרות דמעות הנר על ירך יפתי.