שביל אחר (סיפור בהמשכים) - פרק ראשון
מאת דופאמין
17 ביולי 2004
זה לא אמיתי. זה לא אני בחדר הזה, במצב הזה. לא ידי הן הכבולות בשלשלאות, לא רגלי האסורות בנחושתיים. חש את הכדור ממלא וחוסם פה לא שלי.
נזכר איך פגשתי אותה לראשונה. לא ידעתי להגדיר מה היה זה בדיוק, אבל חשתי לידה מן מסתורין קוסם.
מבחינה מקצועית לא הייתה לי כל סיבה להתעניין בה. היא עבדה על אספקט בפרוייקט אליו לא הייתה לי כל נגיעה. כמתמחה במחלקת שיווק עמלה רבות על עיצוב תדמית המוצר, שהצוות שלי היה אחראי על תכנונו. היא חסרה את הכלים להבין את האתגרים הטכנולוגיים איתם התמודדנו בצוות, ואני חסרתי את העניין באסטרטגיות שיווק.
אך החיים כדרכם, מפתיעים אותנו במשעולים נסתרים ומובילים לעמקים חבויים וקסומים. כך קרה, שהנסיבות זימנו את שנינו לאותה ישיבה, בשלב קריטי של הפרוייקט. אני כשועל ותיק שבע ישיבות ופוליטיקה פנים-ארגונית, והיא כסנונית יצירתית ונמרצת, אסרטיבית ונחושה להטביע חותם ולהתקדם.
בהצטלב מבטינו חשתי בעוצמה קורנת מעיניה. כמעט הרגשתי את מגע מבטה הדוקר החודר בבשרי. לבי שינה הילוכו, והחל מתדפק נגד חזי בסקרנות של תינוק, המבקש לצאת אל אוויר העולם.
להפתעת עמיתי, התחלתי לגלות עירנות בישיבה ולהביע עניין חריג באסטרטגיית השיווק. מבטי השפוף, התשוש מהריצה המאומצת אל קו הסיום של הפיתוח, ניעור ונפתח.
בתום הישיבה נותרו אנשי השיווק לדון בכיוונים עליהם הצביעה ההנהלה, ואני מיהרתי למשרדי. ברפרוף אצבעות על המקלדת שחררתי את המחשב מנעילתו, והעליתי את תמונתה מהמאגר של משאבי אנוש. קראתי בצימאון את הפרטים המעטים שנודבו לכלל עובדי החברה:
"יעל גלבוע
שנת לידה: 1980
מחלקת שיווק
צוות תדמית
שלוחה 680."
התבוננתי בתמונתה. ליטפתי במבטי את תווי פניה, מתחמק מעיניה. לא הבנתי מדוע, אך חשתי מהן יראה מסתורית. אף שהסתכלו הן למצלמה, הרגשתי כאילו הן ננעצות בי בהתרסה וברמז של ניצחון. לבסוף התגברתי על החשש הלא מוסבר, והשוויתי אישוני לאישוניה. אותן עיניים גדולות, המבקשות כמו הזאב לראות אותי טוב יותר, ריפו את גופי ברעד של הכנעה.
בימים ובשבועות שלאחר מכן הרביתי לקחת חלק בדיונים משותפים עם נציגי השיווק, דיונים שעד כה השתדלתי להדיר מהם רגלי. הצטלבויות מבטינו הפכו תכופות וארוכות, והאנשים ברקע הלכו ונמוגו.
יום אחד אזרתי אומץ והזמנתי אותה לקפה אחרי העבודה. הופתעתי מהגמגום הנבוך שלי בפנותי אליה. לאן נעלמו בטחוני העצמי, הדיבור המתחכם המפלרטט? לשמחתי ולהקלתי היא הגיבה בחיוך ובחיוב מאיר עיניים.
"יש!" קפצתי בקרבי מנופף ביד וירטואלית. "הנה זה בא". אבל מה בא? מי היא? מה עומד מאחורי המבט המתריס והחיוך הממזרי שלה?
נזכר איך פגשתי אותה לראשונה. לא ידעתי להגדיר מה היה זה בדיוק, אבל חשתי לידה מן מסתורין קוסם.
מבחינה מקצועית לא הייתה לי כל סיבה להתעניין בה. היא עבדה על אספקט בפרוייקט אליו לא הייתה לי כל נגיעה. כמתמחה במחלקת שיווק עמלה רבות על עיצוב תדמית המוצר, שהצוות שלי היה אחראי על תכנונו. היא חסרה את הכלים להבין את האתגרים הטכנולוגיים איתם התמודדנו בצוות, ואני חסרתי את העניין באסטרטגיות שיווק.
אך החיים כדרכם, מפתיעים אותנו במשעולים נסתרים ומובילים לעמקים חבויים וקסומים. כך קרה, שהנסיבות זימנו את שנינו לאותה ישיבה, בשלב קריטי של הפרוייקט. אני כשועל ותיק שבע ישיבות ופוליטיקה פנים-ארגונית, והיא כסנונית יצירתית ונמרצת, אסרטיבית ונחושה להטביע חותם ולהתקדם.
בהצטלב מבטינו חשתי בעוצמה קורנת מעיניה. כמעט הרגשתי את מגע מבטה הדוקר החודר בבשרי. לבי שינה הילוכו, והחל מתדפק נגד חזי בסקרנות של תינוק, המבקש לצאת אל אוויר העולם.
להפתעת עמיתי, התחלתי לגלות עירנות בישיבה ולהביע עניין חריג באסטרטגיית השיווק. מבטי השפוף, התשוש מהריצה המאומצת אל קו הסיום של הפיתוח, ניעור ונפתח.
בתום הישיבה נותרו אנשי השיווק לדון בכיוונים עליהם הצביעה ההנהלה, ואני מיהרתי למשרדי. ברפרוף אצבעות על המקלדת שחררתי את המחשב מנעילתו, והעליתי את תמונתה מהמאגר של משאבי אנוש. קראתי בצימאון את הפרטים המעטים שנודבו לכלל עובדי החברה:
"יעל גלבוע
שנת לידה: 1980
מחלקת שיווק
צוות תדמית
שלוחה 680."
התבוננתי בתמונתה. ליטפתי במבטי את תווי פניה, מתחמק מעיניה. לא הבנתי מדוע, אך חשתי מהן יראה מסתורית. אף שהסתכלו הן למצלמה, הרגשתי כאילו הן ננעצות בי בהתרסה וברמז של ניצחון. לבסוף התגברתי על החשש הלא מוסבר, והשוויתי אישוני לאישוניה. אותן עיניים גדולות, המבקשות כמו הזאב לראות אותי טוב יותר, ריפו את גופי ברעד של הכנעה.
בימים ובשבועות שלאחר מכן הרביתי לקחת חלק בדיונים משותפים עם נציגי השיווק, דיונים שעד כה השתדלתי להדיר מהם רגלי. הצטלבויות מבטינו הפכו תכופות וארוכות, והאנשים ברקע הלכו ונמוגו.
יום אחד אזרתי אומץ והזמנתי אותה לקפה אחרי העבודה. הופתעתי מהגמגום הנבוך שלי בפנותי אליה. לאן נעלמו בטחוני העצמי, הדיבור המתחכם המפלרטט? לשמחתי ולהקלתי היא הגיבה בחיוך ובחיוב מאיר עיניים.
"יש!" קפצתי בקרבי מנופף ביד וירטואלית. "הנה זה בא". אבל מה בא? מי היא? מה עומד מאחורי המבט המתריס והחיוך הממזרי שלה?
