אדון אחד בלבד?

עבר שבוע מאז הסשן הראשון.
לא מצליחה לשכוח את המפגש, ולא רוצה לשכוח.

האם כדאי להשאיר את החוויה כפי שהיא? חד פעמית? מיוחדת? בלעדית? ראשונית?
האם לעצור כאן ולהמשיך הלאה, לכיוון אחר?
האם מפגש נוסף ינפץ לרסיסים את עוצמתה של החוויה הראשונית? האם כל המוסיף גורע?

נטרפת בדעתי. לא מצליחה להגיע לשום החלטה חד משמעית.
אף אחד לא יכול לתת לי את התשובה הנכונה. יודעת כי התשובה צריכה להגיע מבפנים.

ומה אם לא אחליט לעולם? מה אם אתלבט יתר על המידה ואז יהיה כבר מאוחר מדי? הרי אני לא ברת המזל היחידה שתזכה להיפגש עם אותו אדון.

אחרי התלבטויות רבות, כשדעתי כמעט נטרפה מרוב חוסר החלטיות, הגעתי להבנה שאם לא אעשה זאת, דעתי תמשיך להיטרף עד אובדן חושים.
אז הלכתי אליו שוב.

בדרך אליו מייחלת לשיר אהוב שיתנגן לו ברדיו, שייתן לי קצת כוח, שיקנה לי הרגשת בטחון, שיעלה חיוך על פני.
מנסה לא לדמיין שום דבר, לא רוצה לחשוב על כלום, פשוט להרגיש.

מוצאת את עצמי בשנית מול הבניין. עומדת בפתח גרם המדרגות.
האם להדליק את האור או לעשות את הדרך בחשיכה?
האם האור יגרום לי לסוג לפתע פתאום? האם עלי להישאר בעלטה הלא נודעת?
הלב פועם בחוזקה, הרטיבות מציפה אותי.

על ידית דלת ביתו מונח לו כיסוי העיניים השחור שהיה מוכר מהמפגש הקודם. לצידו התווסף לו פריט חדש. קולר עור שחור יפהפה.
מתרגשת. בוחנת את הקולר, לו רק היתה לי הרגע מראה לראות את עצמי יחד עם הקולר.
מסתבכת בענידת הקולר, מתעכבת, נלחצת.

הוא פותח את הדלת.
אני נבוכה. מורידה מבט למטה. מבקשת את עזרתו בקול מבוייש.
מרימה את השיער גבוה, צווארי נחשף. הוא עונד את הקולר סביב צווארי.
עכשיו אני מסומנת.מרגע זה אני שלו והוא יעשה בי מה שיחפוץ.
מסדר את שערי בחזרה, שם את כיסוי העיניים בעדינות על עיניי.
מוביל אותי לתוך הדירה.

עומד מאחורי והידיים שלו עוטפות אותי בחיבוק חזק ואוהב. מלטף את זרועות ידיי.
ליטוף נעים, חם. כמו ריאקציה כימית בין שני אטומים בעלי מטען חיובי ושלילי.
ליטוף שיוצר אחריו ניצוצות. אנרגיה טובה, זרימה. מגע מוכר.

מוריד לי את החולצה לאט. אין מה למהר. מחבק אותי ומוריד את החזייה שלי.
עומדת מולו, חשופת חזה. הפטמות שלי זקורות, מתגרות. מרגישה אותן.
נוגע בהן קלות. מלטף את בטני, את טבורי.
מבחירה שמה את הידיים שלי מאחורי הגב.
נוגעת בעצמי, מלטפת את עצמי. שמה יד החלטית על הישבן שלי.
מתי הוא יוריד לי את המכנסיים?

פותח לאט לאט את כפתורי הג'ינס. מתחת לג'ינס, תחתוני עור שחור קטנטנים שנקשרים בחזית בסרט דק, שחור, מבריק, כפי ששורכים נעל התעמלות.
מבעד לשרוך נגלה לו עור בהיר ולא שזוף. חלק. נעים.

מובלת על ידו למיקום אחר בדירה.
יודעת שהרגע לו חיכיתי יותר מכל הגיע.
הצלב.

הפעם נקשרת עם הפנים לצלב.
ידיים פרושות למעלה לצדדים, מצליחה איכשהו לאחוז בקצות הצלב, להרגיש את אותו מרקם עץ מוכר.
רגליים מפושקות חזק לצדדים.

תמונות של הבסטיליה רצות במוחי. אני אסירה. נתונה לחסדי השובה שלי.
אני מצמידה את הפנים שלי לצלב. עוצמת עיניים מתחת לכיסוי העיניים ומחכה.
מה ארגיש עכשיו? ליטוף? הצלפה?

שוט שחור מעור, בעל רצועות דקות. מצליף בישבני.
בכל פעם שמצליף, אני מתכווצת ואומרת בכל חנוק: "כן, עוד".
זזה ללא הפסקה כמה שאני יכולה. כמו רוקדת בתנועות חושניות עם הצלב מלפני והשוט מאחורי.

זזה כי איני יכולה להישאר אדישה למה שקורה לי בגוף.
כל הצלפה משחררת בלוטה אחרת, משחררת הורמון נוסף.
אני מגורה. אני מרטיבה.
יד מלטפת עוברת על הגוף שלי.
מפשקת עוד את הרגליים, רוצה להיות הכי פתוחה שאפשר. רוצה להיות הכי זונה שאפשר.

מכשיר עבה מוכנס לאיבר מיני. מרגישה אותו עמוק בפנים. הרטיבות מתגברת. מרגישה כל כך מלאה, כל כך פתוחה, כל כך עמוקה.
מרגישה לפתע לשון חמה למטה. הוא יונק את שפתי איבר מיני. נוגע בדגדגן שלי.
נחוש בדעתו לעשות את זה. לא מוותר לי.
אני משמיעה נגיחות קלות.

מחשבות מתרוצצות במוחי.
זה מה שרצית? את נהנית עכשיו?
התשובה היא כן. אבל משום מה לא מצליחה להגיע לעונג הנכסף.
מתחילה להילחץ.

מה קרה לי? האם אין בי טיפה של... על איזו טיפה מדובר? מה אין לי כרגע? מה קרה?
עוזבת את המחשבות האלו. בשביל מה?
אז לא אגמור, זה לא העניין. או שכן?

משחרר את הידיים שלי
לוחץ על נקודות בגוף שלי, ואני יחד איתו נכנסת לתנוחה האהובה עלי. על ארבע.
עומדת על ארבע, מכווצת. מרימה ישבן למעלה, ראש למטה.
"תלקקי את הרצפה."
אין לי מושג איך אני מסכימה, אבל אני מלקקת את הרצפה בתאווה אדירה.
"יופי כלבה, כלבה טובה."
מוביל אותי עם שרשרת הקולר לסלון.
מתיישב על הספה, אני רכונה מעליו, עם תחת חשוף גבוה.

"את רוצה להרגיש שעוות נר חמה? כן, כלבה?"
מתלבטת, לא עונה בצור ישירה. ממלמלת משהו.
"מה, כלבה? רוצה?"
מסכימה בצורה מלאה. לא מאמינה שאני מסכימה לעבור גבול כל כך ברור שהצבתי לעצמי עוד בתחילת דרכי ככלבה.
אבל כמהה לעבור גבולות, לנסות את עצמי, להרגיש משהו שטרם חוויתי.

השעווה נוגעת בעורי. צריבה של שניה או שתיים.
צעקה חלושה ואז מרגישה את הרוח הקרה שיוצאת מפיו, מנסה לאזן את הרגשת החום המכאיבה.
מכאיב לי אך מיד דואג שלא אסבול יותר מדי.
הוא לא אוהב שאני סובלת יותר מדי.
הוא קורא אותי כל כך טוב. יודע, שאם אחצה את הגבול בצעד גדול מדי, לא אדרוך שם שוב, ואולי אף אלך אחורה.

חוזרים לצלב.
קושר אותי, הפעם כשגבי מוצמד לצלב.
מנסה לדמיין איך אני נראית עכשיו.
יותר מאוחר אף אעלה בפניו רעיון פשוט - לשים מראה בקיר הנגדי.
ושוב מוחדרת עמוק, הפעם מקבלת את זה, רוצה את זה כואב, מנסה לשתף פעולה ומכווצת כל שריר שאני יכולה כדי להרגיש יותר טוב את החדירה.

משחרר לי את רגל שמאל. מרים אותה מכופפת. הרגל שלי עוטפת את האגן שלו, מנסה להצמיד אותו אלי עד כמה שאני יכולה. רוצה להרגיש את חום גופו.
הוא נצמד אלי. איבר המין שלו גדול ועומד בשיא אונו. אני מתחככת עליו כמו כלבה מיוחמת. משפשפת את איבר המין שלי עליו.
באותו רגע מסיר לאט את כיסוי העיניים.

המבטים נפגשים. מרגישה שגלי חום מציפים אותי. מסתכלת לו לתוך העיניים בזמן שאנחנו מתנשקים. נשיקות רטובות, נשיכות שפתיים, לשון נפגשת בלשון. נשיקה וליטוף בשקע של הצוואר.

אני מחליטה להרגיע את המחשבות שלי ואומרת לו: "היום אני לא גומרת".
כאילו משלימה עם העובדה הזו, ובאומרי זאת לו, משחררת את עצמי מכל מאבק ונסיון להגיע לשם.
רוצה להירגע, רוצה לדעת שגם אם לא אגיע לעונג הנכסף, עדיין אהיה כלבה טובה.
"אין מצב" הוא אומר בחיוך זדוני.
משחרר אותי, ומציע סיגריה להירגע.
מסכימה לכל מילה שהוא אומר. הוא האדון שלי. הוא יחליט מה טוב בשבילי.

הוא מתיישב לו בכורסה. אני יושבת על השטיח בין רגליו.
"בואי אלי."
אני רוכנת כלפיו, עירומה. שרשרת הברזל הקרה שמשתלשלת מהקולר הכרוך סביב צווארי מתנגדת למגע החם בינינו, מגבירה את התחושה. מתחבקים, מתנשקים.
עוצר. מלטף את פניי בשתי ידיו.
מתרפקת עליו כמו חתולה מפונקת שעוד רגע קט תחל לגרגר מהנאה.

"מה את מרגישה עכשיו?"
לא אוהבת את השאלות האלה. מה הוא מצפה שאענה?
מנסה להיכנס פנימה לתוכי ולדעת את התשובה האמיתית.
"נכון לעכשיו, ואתה מכיר אותי, מחר בבוקר זה יכול להיעלם לו, אבל עכשיו... אני רוצה להיות הכלבה שלך."
עוטף אותי בחיבוק חזק. כאילו קיבלתי פרס על התשובה הנכונה. זה מה שרצה לשמוע.
ושוב עולה הדיון סביב העונג הנכסף שלי שנראה כי לעולם לא יגיע.

"את רוצה להתערב?"
לא, לא רוצה להתערב, רוצה להירגע.
"אם תגמרי את תעשי מה שאאמר לך, ואם לא תגמרי, אני אעשה מה שתרצי."
לא מתערבת איתו. לא יודעת מה יבקש ממני אם אגמור.

הוא קם, מושיב אותי על הכורסא. הרגליים שלי מפוסקות חזק. הוא מתיישב על השטיח ופשוט נעלם לו אי שם בין הרגליים שלי.
הלשון שלו כל כך חמה, כל כך מנוסה. יודע בדיוק איפה לגעת בי.
אני מנסה להתרכז, אבל לא מצליחה.
המראה שנגלה לפני - האדון שלי יושב מתחתי ולשונו נוגעת לא נוגעת באיבר מיני , מבלבל אותי.

איפה ההשפלה? איפה הפקודות? סימני השאלה האלה מסיטים את מחשבתי.
אני מתענגת. כמעט ומגיעה לנקודה בה הכל יתפרץ החוצה. אבל לא.
מרגישה לפתע גירוי חזק מאחור. הוא מכניס אצבע אחת או אולי שתיים לחור של התחת שלי.
עונג... מתפשט לו בכל הגוף שלי. מתחילה להיכנס לפאזה אחרת. הכלבה שלי מתעוררת ופורצת החוצה.
מרימה את האגן שלי גבוה באוויר, כמו מבקשת: "הנה, כך יהיה לך יותר קל להיכנס יותר עמוק".
מכניס את כל היד שלו לשם.

אני גונחת מכאב. כאב מענג, כאב שרק מגביר את הרצון להיות כלבה.
מסתכלת לו בעיניים ומתחננת: "אני רוצה להרגיש את הזין שלך בכוס שלי".
הגוף שלי מבקש את זה. זה מה שהוא צריך עכשיו.
מתרומם, מוביל אותי למיטה.
אני שוכבת על המיטה ברגליים מפושקות הכי חזק שאפשר. נראה כי הפישוק נעשה גדול יותר, יותר ממה שאני יכולה.
ידיים כלפי מעלה, כאילו רוצות להיכנס לתנוחה של קשירה.
הוא נכנס אלי.
אוף... זה טוב כל כך. מרגישה אותו כל כך בפנים.
האגן שלו נוגע באגן שלי.

הכלבה שבי נרגעת ולפתע פתאום מגיעה החתולה. חתולת המין שמבטה המבקש אומר הכל.
מתענגת. אוהבת את תחושת הסדין שמתחתי. נמצאת על מיטה רחבה. יש לי הרבה מקום להתרפק עליו.
הסדין הנעים על גבי, הגוף החם של האדון שלי על בטני.
הפנים שלנו קרובים מאוד, מתנשקים, חווים ביחד את ההרגשה המדהימה.
כל הזמן מסתכלים אחד בשני. המבט מצטלב.

הוא יודע בדיוק מתי אני מרגישה יותר, ומתי פחות.
עוצמת עיניים. אני גומרת.
ושוב גומרת. ושוב גומרת.
אני חושבת שגמרתי באותו ערב כשמונה פעמים. באמת שהפסקתי לספור.
זרם דק של שתן יוצא לי החוצה בכמה מהפעמים. לא מתביישת, לא מתנגדת, לא נלחמת.
פשוט זורמת עם זה וזה משחרר.
מושג חדש: לגמור ולהשתין ביחד. אין שילוב מוצלח מזה.

הסשן נגמר.
פרועת שיער, עירומה. שרירים תפוסים, שאריות שעווה שהתייבשה לה על ישבני.
שוכבים מחובקים.
מתרוממת, קמה והולכת.

לא יכולה להישאר שם. לא רוצה להישאר שם.

אחרי ערב שכזה, כל מבוקשי הוא להיות בדירה שלי, במבצר שלי, בממלכה שלי.
להיות עם עצמי, להרגיש, ואולי קצת לחשוב על המעשה שעשיתי.

האם הוא האדון שלי? ומה זה אומר בכלל אם הוא האדון שלי?
שאלתי אותו מה זה אומר להיות הכלבה שלו.
קיבלתי את התשובה. ולא הסתדרתי איתה.
אני שייכת לו, ורק לו. רק הוא יכול לעשות שימוש בגופי.
האם זה מה שאני רוצה? ולאן נעלמה לה הרגשת החופש המוחלט לעשות מה שאני רוצה?

אוהבת להיקשר ולהרגיש חוסר אונים, אך לא אוהבת להיות כבולה, לא יכולה לקבל את העובדה שאני שייכת למישהו.
בסשן אני שלו, אך בכל זמן אחר, אני רק של עצמי.

אני חושבת שלעולם לא אוכל להגיד שיש לי אדון.
נשאלת לא מעט אם אני משוייכת, אם יש לי אדון.
לא יודעת מה להשיב. לא יודעת מה התשובה.

המחשבה שכן, יש לי אדון אחד, לו בחרתי להתמסר ולהיות, מעבירה בי תחושות נעימות.

רוצה אותן, אך חוששת לאבד את עצמי בתוך כל זה.

רוצה את החופש שלי, אך רוצה לתת את עצמי, את כל כולי לאדון אחד.