האביב שהכזיב

עטופים במעילים ובניצוצות מבליחים
ספק כבויים ספק דולקים
בעיניים סקרניות
ראינו זה את זו בחורף הזוי וסוער
החורף תמיד בישר את שיא האהבה
אך החורף, במחוזותינו,
עונה כה קצרה
ממש כמו הנצח שהתקצר בשעה, ברגע, בשנייה.
הקיץ הלוהט פיזר הבטחות
ראינו חלומות על סף התגשמות
התבוננו בהם בעיניים נוצצות
ולא העזנו להושיט יד,
לקטוף את החלום מתוך עץ המשאלות
עמדנו חבוקים, קרובים-רחוקים
ולא העזנו לגעת באבק הכוכבים
שהתפזר ונשר על ראשינו
ופיזר עננים של תקווה, תהייה
או חיים...
הסתיו תמיד היה עונת מעבר
גשר בין הרצון העמוק לאמון שנשבר
לא חצינו את הגשר מעולם
ספק אם נדע מה הסתתר מעבר לאופק הנעלם.
אך האביב
עונת הפריחה והאהבה
האביב תמיד הכזיב
ראשינו מלאים בהבטחות שווא נוצצות, מנופצות
מוללנו באצבעות את עלי הכותרת והשאריות
אור ופריחה השתקפו מתוך החלונות
ועינינו היו כבויות
עונת האהבה, חג לכל היקום והבריאה
וסוף כל התקוות, הציפיות שמעולם לא עמדו במבחן החיים
אשליות הזויות
שקמלו באביב שהכזיב
חורפים קצרים, סוערים, מלאי הבטחות
גשם של חיים
רווי רצונות ומשאלות
קיץ לוהט ושרב
בו נמס כל בדל של מילה, ומבט
תקוות התייבשו, התאדו
וסתיו צונן, חיבוק רחוק
עד לבוא האביב,
נשרו כבר כל העלים והחלומות
הרגש נותר כזיכרון דהוי על קיר מאובק
הכל פרח, רק אצלנו הכל דעך
נמס במצולותינו סביב סביב
אל מול האביב שהכזיב...