פעם שלישית ואחרונה?

אולי לא הייתי צריכה להגביר את הקצב שלי. מפגש אחת לשבוע הספיק לי.
אבל רציתי להיות עוד פעם כלבה, רציתי להרגיש כאב, רציתי להתענג ולענג את האדון שלי. לא יכולתי כבר לחכות.

ארבעים ושמונה שעות לאחר המפגש השני, התקיים לו המפגש השלישי.
המפגש התחיל בשיחת חולין, לא אופייני. הורגלתי להיכנס מרוגשת, נפחדת, עם כיסוי עיניים ואפילו עם קולר.
במפגש הזה נשבר המתח והפחד הראשוני בשיחה "בגובה העיניים".

אחרי שמוצתה השיחה, והסיגריה כובתה לה בתוך המאפרה התחיל הטקס.
הקולר נענד לצווארי, וכיסוי העיניים הכניס אותי לעלטה גמורה.
האדון שלי מוריד מעלי את הגופיה השחורה, את החצאית הורודה. נשארת עם תחתוני חוטיני שחורים שקופים למחצה.
מורה לי להתכופף. מוריד לאט לאט את התחתונים. אני עירומה.

מצליף בי. התחושה שונה. משתמש בשוט אחר, הצלפה לא מוכרת.
ההצלפות כואבות יותר ואני זורמת איתן.
הצלפות במקומות שטרם ידעתי.
מחייכת. אוהבת את ההרגשה.

אחרי כמה הצלפות מרגישה כף יד מלטפת. מגע נעים.
שעוות נר חמה מחממת את הישבן שלי, הרוח הקרירה מפיו של האדון מצננת את המקום. הרגשה נעימה אבל מוכרת.
ריח חושני באוויר. שמן גוף מעסה את גבי. האדון שלי מורח אותי בשמן. עובר על הכתפיים, על השכמות, יורד למטה במורד הגב הקמור, מלטף את הישבנים שלי, את הירכיים שלי.
אני מתענגת, מרגישה טוב את קווי הגוף שלי, מרגישה סקסית.

מגיעה בפעם השלישית לצלב.
חוויה מדהימה. פנים אל הצלב, נראה כי הידיים שלי קשורות גבוה יותר.
האדון שלי גורם לי לגמור בצורה מושלמת.
כל גופי רועד...

יושבים ומעשנים סיגריה.
הוא יושב לו על הכורסא, אני למרגלותיו, עירומה, ענודה עדיין ברצועות שחורות שלפני כמה רגעים היו אלו שחיברו את ידיי ורגליי לצלב.

במפגש הקודם סיפרתי לו על פנטזיה שיש לי.
להיות עם בחורה.
לפשק את הרגליים חזק ולראות בינהן בחורה מלקקת אותי, מענגת אותי.

מספר לי על בחורה צעירה שהכיר בעבודה. בחורה סקסית ויפהפיה.
בחורה שמושכת אותו, אחרת לא היה שוכב איתה יום לפני המפגש שלנו.
אני שומעת את זה ובהתחלה מחייכת, מתחרמנת מהתמונה שעולה לי בראש.
האדון שלי מזיין בחורה במיטה המוכרת לי, על הסדינים הנעימים שעליהם אני אוהבת להתרפק בזמן שהוא בתוכי.
הוא בטח מלטף את שיער ראשה, אומר לה "את יפהפיה". חודר אליה. מזיין אותה בכל תנוחה אפשרית. והיא, הסקסיות שלה מתפרצת החוצה, היא צעירה, עדינה, תמימה.
מחייכת לי ובתוך תוכי מרגישה השפלה, בגידה, רוע, אכזבה, סטירה, כאב.

מתחילה להוריד את הרצועות השחורות סביב פרקי ידיי ורגליי.
פתאום הרצועות איבדו מעוצמתן, הן זרות לי, מעיקות עלי.
"אני רוצה ללכת הביתה."

אני לא נמצאת יותר במקום שהייתי בו.
חציתי את אחד הגבולות היותר בעייתיים מבחינתי.
להתמודד עם רגש הקנאה.
מרגישה מנוצלת ולא אוהבת את זה.
לא צריכה ולא רוצה להתמודד עם זה.
כשמשהו טוב מפסיק להיות טוב ועושה לך רע, הנח לו.

אז אני פשוט מניחה, וחושבת שזה הזמן והמקום להמשיך הלאה.
להניח מאחור את כל החוויות המדהימות עם האדון שלי.
עצוב לי, אבל אני יודעת שזה הדבר הכי נכון לעשות.

אולי אין לי ידע מספיק טוב כדי להתמודד עם כל האספקטים של יחסי השליטה.
אולי אני תמימה.
אולי האגו שלי זקף את ראשו והחליט בשבילי.

הנפש שלי משתוקקת להישאר, אבל האגו חזק ממנה.

אולי אין בי את הכוחות להתמודד עם המורכבות שנוצרה.

אולי הכל בראש שלי, אולי אני צריכה להניח לזה ולא לייחס חשיבות.

אבל מי יכול על הראש? או על הלב?

תחושה אדירה של אכזבה, עצב רב, פספוס.

הלוואי וכל זה לא היה קורה.
מצד אחד מעריכה את הכנות של האדון שלי, אבל מצד שני חושבת שהיה עדיף אילו לא הייתי יודעת.

אני אומרת שלום.
בלי כעס, עם חיוך גדול.
ואומרת תודה לאדון שלי, שאולי בעצם אף פעם לא היה שלי.