הכיוון זהה, הקצב לא

האדון שלי היה עם בחורה אחרת, מספר שעות לפני שהיה אתי.
הרגשתי כאב, הושפלתי, התאכזבתי.
אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שאין לזה שום בסיס.
האדון שלי הוא לא באמת האדון שלי.
מעולם לא ביקשתי להיות משוייכת אליו. מעולם לא ביקשתי אותו לעצמי.
לא מדובר בהתמסרות טוטאלית, תלות ו/או התמכרות.
מדובר על משהו שעושה לי טוב.
איני מבקשת את אהבתו, איני מבקשת את ליבו.
כל רצוני הוא להרגיש כלבה, לפרוץ גבולות, להרגיש סקסית, להנות ממה שיש לי בפנים, עמוק בפנים.
דרך כל הכאב וההשפלה שאני חווה בסשיינים איתו, אני מצליחה להגיע לשם.

הוא מנוסה, הוא קורא אותי בדרך שאף אחד לא הצליח אי פעם, הוא מכיר גוף של אישה, הוא מיני, הוא מלטף, הוא מצליף ועושה את הכל בצורה אמיתית, מבפנים, וזה מה שעושה את זה כל כך עוצמתי.

אז למה להפסיק את זה בגלל האגו המטופש שזקף את ראשו?
העניין שלו בבחורות אחרות, מובן וברור, ומה גם שהוא מוריד מעלי את נטל המחויבות שאני כל כך נרתעת ממנו ולא מחפשת אותו בשלב זה של חיי.
אני יודעת שאני הכלבה שלו, וזה מספיק לי.

אם עבר בי גל של קנאה, הוא התנפץ לו.
אני והאדון שלי מתקיימים במהלך הסשן, ורק שם.

יכול להיות שזה נוגד את חוקי השליטה, ואין הכוונה ממש ליחסי אדון-שיפחה (דרך אגב, אני שונאת את ההגדרות של העולם הזה).
לא רוצה לדבר בשם שנינו, אבל אני לפחות אדם לא בנאלי שאוהב להגיע למקומות לא בנאליים.
וכשאני חווה כאב, השפלה, מבוכה...אני נמצאת במקום לא בנאלי, במקום מסעיר, במקום שמוציא ממני את הטוב.
וטוב לי שם, ולכן אני נשארת.

אז אני מוצאת את עצמי נפגשת עם האדון שלי בפעם הרביעית.
ושוב עומדת מול גרם המדרגות. הפעם צועדת ללא היסוס, כי יודעת שאני עושה משהו שאני רוצה לעשות, משהו שיעשה לי טוב: ללכת למקום הלא בנאלי ההוא.

חיבוק אמיתי וחזק. חיבוק ששנינו היינו צריכים.
הרגשת ביטחון, חזרה למקום מוכר ובטוח.
לאט לאט מתפתחת לה התשוקה, מגע ממגנט, אחיזות חזקות.
תופסת את הזרועות שלו, אוהבת את המגע החזק , מרגישה כוח.
הכוח של האדון שלי.
שפתיים מוצמדות, רטיבות נעימה.
שוב מוצאת את עצמי נכנסת לעלטה גמורה תחת כיסויי עיניים שחור.
מוריד מעלי את הבגדים שלי, ומתחיל את הטיפול.
לאט מתכופפת ועוברת להיות על ארבע, הכלבה שבי משתוללת לה שם בפנים, עוד מעט היא תצא...

הולכת משם בהרגשה טובה. שבעה, מלאה, רגועה.

בהמשך הערב הבנתי שאני כלבה שקשה לחנך אותה אם בכלל.

הכלבה שלי חזרה לישון, ולא רצתה להתעורר שוב.
הקצב של האדון ושלי אינו תואם.
האדון שלי רוצה לראות אותי ואני מסרבת.
"גם לא בשבילי?" – שזה מעין מאמר מוסגר. אם בשבילך, זה אומר שאני רואה בך באמת האדון שלי, אחד שחשוב לי יותר מאשר אני חשובה לעצמי.
אבל לא. אני היא שצועדת ראשונה, קודם כל צריך לדאוג לי.
וכשאני מסרבת, זה פשוט כי אין לי צורך להגיע למקום הלא בנאלי ההוא.

אני מודה לכל האנשים המקסימים שהצלחתי להגיע אליהם במילים שלי.
חייבת הסבר לעצמי ולכם: לא רציתי להיות משוייכת, ולכן לפי הקוד החברתי, האדון שלי יכל לעשות מה שרצה, הוא לא הפר מעולם שום חוק שכזה.
ובכל זאת, תחושת הכאב, הסטירה, האכזבה והבגידה נוצרה, רגע לאחר שהבנתי שאני לא האחת והיחידה.
אנושית בסופו של דבר...
לא ממש חיה את העולם הזה, רק טועמת ממנו. איך רובכם מרבים להתבטא? תבלין, לא יותר מזה.

לעולם לא אוכל לאהוב אדון. אוכל לאהוב מישהו שאוהב להיות אדון לפעמים...