הארה רגעית

באתי עם עוד שתיי חברות למפגש, חוצפה מצידי. הוא נבהל. הן שתיהן וניליות מתעניינות, בקיצור שרמוטות. הוא היה כה מבוהל, חשב שאנחנו עיתונאיות, או תחקירניות. הסברנו לו שאין זה כך. לאט השיחה נסבה אל עולם השליטה והיחסים. הוא סיפר על מערכת היחסים הזוגית רבת השנים שלו, בה מוסכם על "מערכת יחסים פתוחה" - כל אחד משתרלל בזמנו החופשי.

כשהוא דיבר זה נשמע היה כה פשוט, מובן, קסום. הוא דיבר על דברים, אבל לא חשף תהליכים. החומר נראה מעניין, ואף לרגע התערערתי וחשבתי אולי זה אפשרי. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתקשר לאדוני לשעבר, לנסות שוב לקבל את התפיסה, להבין שאנשים עם תשוקה לא יכולים להיות מסורים רק לאדם אחד - אליי, להבין שהיה כ"כ טוב איתו בזכות המופעים הזולים האחרים.

את התפיסה הכללית אין מבינה ממני, אך המכונה גם מרגישה ורוצה לקום ולעמוד אך לא יכולה. רוצה הווית חיים יותר מרכבת, אך לא מסוגלת להתמודד, מתפרקת, מדממת. מסתבר שמקדם-הרגש שלי לא משתנה, ולי המופעים האחרים הם כסם מוות להמונים ושוב "כל הריגושים מרדו בי כעבדים"...

למען זהותי, הכרתי והווית חיי אני חייבת להודות בפני עצמי שאני מסכימה עם דרכך, אך לא מסוגלת לחיות אתה. חברות היא קבלה האחד של השני כמות שהוא. לא יכולה לקבל אותך ככה, מסתבר שמעולם לא היינו חברים, אבל השנה שהיתה היתה שנה מופלאה.