שביל אחר (סיפור בהמשכים) - חלק שני

נראה שזה באמת עומד לקרות. מזה שבועות אחדים שחלומותי בהקיץ סבבו סביבה. יעל, בחורה נמרצת ואסרטיבית, פרצה לעולמי כשחקנית הרכש החדשה של מחלקת שיווק. משהו עוצמתי במבטה כבש אותי והסעיר את דמיוני. והנה, בעוד דקות ספורות, עמדנו לצאת יחד אחרי העבודה לשבת על קפה. התרגשתי כמו ילד מאוהב, שהילדה הכי יפה בכיתה חייכה אליו.

מאיפה מגיעה כל ההתרגשות הזו? - תהיתי ביני לבין עצמי. הרי כבר ידעתי התאהבויות, אהבות, זוגיות. מה באותה בחורה - ביעל (גל של רטט עבר בי בהגותי את שמה בלבי) - הפך אותה לכה מושכת בעיני? ניסיתי להחזיר לעצמי מעט מקור רוחי באמצעות נקיטת גישה רציונלית, אנליטית. הצלחתי בעיקר להשלות את עצמי.

לקראת השעה היעודה לא יכולתי עוד לעבוד. מצאתי עצמי בוהה במסך, שהחלונות עתירי המלל והמספרים הפתוחים בו ניסו לשווא לזכות בתשומת לבי, או לפחות לתיוק. הלמות לבי הרעישו את הסביבה, ומנעו ממני לשמוע ולעקוב אחר קו מחשבה יעיל. מול המסך המקופח התערבלו מחשבותי ונמהלו בספירה לאחור של הדקות. עד לפגישה. לא רציתי להקדים ולהיתפס על ידה כלהוט מדי. זו המחשבה המעשית היחידה שהצלחתי לגבש. השעון, שחש במצוקתי, הציג את השעה 19:00. סוף-סוף! - נשמתי לרווחה. מיהרתי לשמור את המסמכים הפתוחים, לכבות את המחשב, לאסוף את התיק והמפתחות שלי ולצאת מהמשרד.

בצעדים מהירים, לא יציבים, נחושים ומהוססים כאחד גמעתי את המרחק, שנראה פתאום אינסופי, עד למשרד שלה. פתאום חשתי מודע מאוד להליכתי וליציבה שלי. תחושה מוזרה ומטרידה - למה אינני מצליח ללכת רגיל? בדרך עצרתי ליד מראה, ובחנתי עצמי בזהירות. למה דווקא היום בחרתי לבוא ב- T-shirt הפשוטה הזו? השיער לפחות נראה בסדר. חיוך חושף שיניים הראה שלא נותרו שיירים מהארוחה. השפתיים נרפו קצת לחיוך טבעי. "שמור על החיוך הזה - אי אפשר לעמוד בפניו", הזכרתי לעצמי. קרצתי לחבר הוותיק שניבט אלי מהמראה, ועשה רושם שהוא זקוק לקצת עידוד.

המשכתי ליעדי. לאחר מסדרונות ארוכים וכמה מדרגות הגעתי למחלקת שיווק. "זהו, זה השטח שלה" ציינתי לעצמי. בעצם בכל שנותי בחברה לא טרחתי להגיע לכאן ולו פעם אחת. ניסיתי לתור בעיני אחריה. היא הייתה אמורה לחכות לי כאן. התחלתי מסתובב חסר סבלנות סביב הכורסאות ועמדת הקפה, מנחש מהיכן תגיע, מנסה לזהות את דמותה מגיחה מאחד המסדרונות או החדרים. בראשי החלו להתרוצץ מחשבות מעיקות - כאן קבענו? אולי היא שכחה. אולי היא הגיעה אלי. יכול להיות שהיא מתחמקת?!

"אהה!" פלטתי זעקה קצרה כשיד נגעה בכתפי מאחור. כנראה שהזעקה לוותה גם בקפיצה קטנה, כי יעל מיד שלפה: "9.2 על הזינוק. ירדו לך נקודות על הנחיתה."
"מ-מאיפה הגעת?" גמגמתי מנסה להסדיר את הנשימה שנקטעה.
"מכוכב קטן בגלקסיה רחוקה. סקוטי בדיוק שיגר אותי עכשיו לכאן" השיבה בציניות מתגרה. "נשלחתי לחקור את צורת החיים בכוכב שלך."
"ומה גילית עלינו בינתיים?" התחלתי להתאושש.
"שבאמירת שלום יש לקפוץ ולעטות גוון אדום על הפנים."

היא הייתה אכזרית, ולא נראה שעמדה לוותר לי. לעזאזל, חשבתי. למה היא חייבת להיות כזאת שנונה. דווקא כשהרגשתי שאני מתחיל להשתלט על העניינים. שנינות היא תכונה שתמיד משכה אותי. גם אצל חברים, אבל כשעוקצנות מתוחכמת כזו נשלחה לעברי מכיוון בחורה נשית ובוטחת, משהו בי נמס. הרגשתי איך גופי הופך רפה, ואיך אני נעשה חסר-אונים מולה.

"היי, מה קרה? הפחדתי אותך? אני מתנצלת. לא התכוונתי."
"זה בסדר" הפטרתי.
"אז מה בתוכנית?" שאלה, מושיטה לעברי חזרה את המושכות, ומאפשרת לי לקום על רגלי, לאחר שזכתה בסיפוק קטן.