גן עדן של תחושות

שמלת עור שחורה צמודה קצרה
נעליים שחורות
נטולת תחתונים
רטיבות בין הרגליים
קולר שחור
פנים מאופרות עדין
שפתיים חושניות מבריקות בליפגלוס שקוף
קרם גוף בריח וניל

אני באה אלייך.
נעמדת מול גרם המדרגות.
לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לטפס.
משתהה מול דלת ביתך דקות מעטות. נותנת לתחושה החזקה לזרום בגוף שלי.
מרטיבה. מרגישה את הרטיבות על ירכיי, בוערת מבפנים.
שמלת העור כל כך צמודה, הגוף שלי לכוד בפנים. כמו אוגר את כל התחושות והעוצמות בתוכו.
הדלת נפתחת. אתה רואה אותי. מחייך.
נכנסת פנימה. מורידה את התיק ומחבקת.
מחבקת אותך. מרגישה את העור החם והנעים שלך.
מבטים מצטלבים כל הזמן.
מה שלמטה לא חשוב כרגע. רק העיניים שלי ושלך.
אתה מצמיד אותי חזק אלייך, ואני אחרייך , נצמדת, מתחככת.
מלטף את הראש שלי, הראש שלי מתמכר לתנועת היד שלך.
מתמכרת למגע שלך.
שם עלי את כיסוי העיניים.
אני מתנתקת. נכנסת לעולם הפנטזיה.
אני לבד בחשכה.
אתה לידי, אבל התרחקת.
מסובב אותי עם הגב אלייך.
יד מלטפת את הרגליים שלי, עולה למעלה ונוגעת בישבנים שלי.
אני מפסקת את הרגליים, בלי לחשוב.
לא רואה אותך אך מרגישה את המבט שלך.
בוחן אותי, בודק אותי, מרגיש אותי.
אתה מאחורי. עוטף אותי בחיבוק ולאט פותח את הרוכסן המתכתי לאורך כל השימלה.
אני משתחררת מהעור הצמוד, הגוף שלי משתחרר.
הנשימות שלי נעשות כבדות, כמו מבקשות עוד.
אתה דוחף אותי קלות קדימה.
אני נתקלת בשולחן העץ שנמצא בסלון שלך.
שולחן עץ גדול מלבני.
דאגת לפנות אותו , הוא ריק לחלוטין.
פלטת עץ גדולה ורחבה.
"תשכבי" – בקול מצווה ונעים.
בהיסוס קל אני נשכבת על השולחן.
מגע העץ הנוקשה לא נוח, אך נדמה כי זה לא מפריע לי.
אני, ערומה, שוכבת על בטני.
צמודה לשולחן העץ, זזה עליו עד כמה שאני יכולה.
מחזיקה את רגליי השולחן בידיים שלי
החלק האחורי שלי חשוף בפנייך. מוכן לקראתך.
אתה קושר את הידיים שלי לרגלי השולחן.
אני מתרוממת קלות עם הגב העליון, מרגישה את המתיחה בידיים.
מרגישה את העוצמה שבחוסר האונים.
אתה מפסק את הרגליים שלי.
אני מרגישה את החום והרטיבות מבעבעים מתוכי.
קושר את הרגליים שלי לרגלי השולחן.
אני מחכה.
מחייכת.
יודעת שעוד רגע...

מגע השוט כואב אך כל כך נעים.
אני מתנגדת עם הגוף. מרימה בכל הכוח את הישבן שלי לקראתו
כמו מבקשת להתנגד ולקבל את המכה בצורה הכי מושלמת.
מדי פעם אתה פותח אותו עם הידיים שלך. מסתכל.
מחפש את השינוי, את המראה הנכון.
"טוב לך?" אתה שואל.
אתה יודע את התשובה. אתה רוצה לשמוע אותי, להתקרב אלי.
לדעת שאני עדיין שם, מתמכרת אלייך.
ממשיך להצליף בי.
כל הצלפה מענגת מקודמתה.
העור שורף לשנייה ואז מתפשטת לה תחושה נעימה בכל הגוף.
שעוות נר חמה זולגת לה על הישבן שלי.
מכירה את הכאב הזה, התמכרתי אליו.
נדמה כי הישבן שלי בוער יותר מלהבת הנר.
רוצה לפסק את הרגליים יותר, אך החבל חזק ממני.
רוצה להרגיש את הגוף שלך.
"אני רוצה להרגיש אותך בתוכי"
ואתה מסרב.

יש רגעים בהם אתה מתקרב אלי, יושב לידי ומלטף לי את הראש.
אני מתרוממת ורוצה לקרב את הפה שלך לשלי.
אתה מרשה לי.
ואני נמסה לתוך הפה שלך.
מצמידה חזק את השפתיים שלי לשלך.
נשיקה כל כך ענוגה, כל כך חמה.
עד הנשיקה הייתי אי שם מתחת למים, מחזיקה את האוויר בריאות.
בנשיקה אני משחררת את כל מה שאגרתי בזמן שחשתי כאב.

"סיגריה?" מה קשור עכשיו סיגריה?
אבל כן.
מורידה את הכיסוי עיניים.
מתרוממת לאט, הברכיים כואבות, נוקשות העץ שנשכחה מתהווה מחדש.

אני מתכרבלת בין הזרועות שלך.
הגוף שלך חם ונעים.
הזרועות שלך חזקות, עוצמתיות, שומרות עלי.
אני מרגישה בטוחה.

אני נמצאת בסרט. פנטזיה. דיסנילנד.
אני בוחרת מדי פעם לשוב לשם.
כיף שם בארץ הפלאות.
כל ביקור שם הוא חדש.
אין ביקור שדומה לקודמו.
אין דאגות, אין חששות.
זה מעין גן עדן לתחושות.

מי שביקר שם, בארץ הפלאות, יודע על מה אני מדברת.
ומי שעדיין לא ביקר... הפסד שלו? אולי כן ואולי לא.