ראיון

אתמול היה לי ראיון בטלוויזיה, עליתי לגמר של תוכנית סיום כאחד משלשה המרואיינים המעניינים של השנה.
זו הייתה תוכנית הזויה, מטורפת וחסרת הגיון.
אבל בזמן ההמתנה לצילומים, דיברתי עם אנשי ההפקה והראיתי להם את הדברים שאני כותב, והם היו סביב למסך וקראו.
בסיפור: "אוזן קשבת" היו כמה אנשים שקראו יחד סביב המסך.
אני עמדתי בצד.
ראיתי את אחת הבנות שעמדה מאחורי הכיסא וקראה, ראיתי את התגובות שלה, את השפתיים שלה שנעות. ראיתי איך נצמדה למסעד הכיסא שלפניה, ואיך כיווצה את ישבנה. חייכתי, אבל לא הגבתי כלל.
בסיום הצילומים נפרדתי מכולם. ראיתי אותה מסתכלת ושולחת מבטים מהצד כל הזמן... שתקתי.
יצאתי והלכתי לכיוון הרכב, והיא יצאה מיד אחרי.

"אני חייבת לדבר אתך," אמרה מישירה מבט.
"בואי נשב באוטו נדבר," והמשכתי ללכת.
היא הלכה בקצב שלי ושתקה.
נכנסה וישבה לידי. השאירה את הדלת פתוחה, מסתכלת עלי, ואני ממתין.
"האם זה אמיתי מה שאתה כותב?" שאלה, מביטה בעיני.
"כן," עניתי, "במסגרת שינויים, במסגרת העניין שבסיפור."
"האם יש נשים שאוהבות את הדברים שכתבת?"
"נשים רבות ונפלאות," עניתי.
שתקה.

"לפעמים אני חולמת על כך, אבל עוצרת, מרגישה שאני רעה, שאני לא בסדר, שמגיע לי עונש על מחשבות כאלה. אני מתביישת, ולא יכולה לצאת מזה... נתקלת כבר במקרה כזה?"
אני מחייך. "יש הרבה כמוך. יש כאלה שמגיעות להבנה של הדברים מוקדם, ויש אשר נלחמות בכך. יש מחזיקות בפנים ונשארות רק עם פנטזיות הפרטיות, ויש אשר מתעוררות, ומקבלות עצמן והולכות עם זה."
"אני רוצה ללמוד, לדעת יותר," אמרה. "איפה אוכל לקרוא על כך?"
"אתן לך כתובות," עניתי. "אתן לך מספר טלפון של ידידה קרובה. תוכלי לשאול הכול, היא תשיב לך."
"אני כה מבולבלת, רוצה לדעת מה רוצה המפלצת שבתוכי, שאני כה פוחדת שתצא, וכל כך רוצה להוציא אותה לחופשי."
"את לא לבד," אמרתי בחיוך.

"תודה רבה, כל כך שמחה שפגשתי אותך," אמרה בחיוך, והייתה מעין הקלה על פניה. הביטה בשעון. "אני אשמח לשוחח איתך שוב, אם אתקשר זה יהיה בסדר?"
"בהחלט. אשמח לשמוע ממך," אמרתי, מחייך.
"אני צריכה לחזור," אמרה ונשקה לי בחטף. "תודה שוב," פלטה ורצה לאולפן.