בית הספר הגבוה לחינוך מיוחד - הקדמה
מאת אניגמטית(שולטת)
18 במאי 2003
בגיל שלושים וארבע ציפי נתן, הידועה בכינויה, "המלכה תרז"; שלטה בפנימייה הסודית ביותר בישראל - בית הספר הגבוה לחינוך מיוחד". אי שם בוילה ישנה ומגודרת היטב, בסמטאות נסתרות ביפו, נמצאת הפנימיה שאיש לא יודה שחונך בה ושההרשמה אליה מותרת רק לפי המלצה ישירה לתרז ואישורם של שלושה ממורי בית הספר. תרז עמדה לפתוח את הסימסטר החדש והתרגשה גם הפעם מההפתעות הצפויות לה ולתלמידיה.
חמש שנים קודם לכן, לא דמיינה תרז שהפנימיה שפתחה תהפוך להצלחה כה מסחררת. כבר אז הקפידה על הפרדה בין שני אגפים - בית הספר המיוחד לבנות ובית הספר המיוחד לבנים, החלטה שהוכיחה את יעילותה תוך זמן קצר. לסמסטר החדש נרשמו או יותר נכון "הורשמו", עשרה גברים ועשר נשים, כולם ממשפחות היכולות לאפשר לעצמן תשלום חודשי של עשרים אלף דולר, ללא הנד עפעף. לכל סימסטר נרשמו גם תלמיד ותלמידה שלא יכלו לאפשר לעצמם סכום זה והיו מה שתרז כינתה "גמילות החסדים שלי לעולם".
גילן של התלמידות נע בין עשרים לשלושים וגילם של התלמידים בין עשרים לארבעים. רק בודדים ידעו לאן הם נשלחים. תרז אהבה לראות את מראה פניהם כשהבינו. ההלם, הפחד, הריגוש... כן, ללא ספק, צפויים לה שלושה חודשים מרגשים ולהם צפויה חוויית חייהם. חוויה שבעקבותיה יהפכו לעבדים ושפחות למופת.
תרז התרווחה בכורסת העור השחורה שלה, מביטה בגאווה במשרד המפואר שלה. רק הריהוט עלה לה יותר מ-50 אלף דולר. תרז אהבה את הטוב ביותר וידעה איך להשיג אותו. בגיל עשרים וארבע הפכה למלכה ובמשך עשר השנים הללו בנתה לעצמה ממלכה אמיתית. הוילה המפוארת שהשתרעה על פני שלושה דונמים ביפו, ביתה האישי, מכונית הספורט האדומה ובעיקר, הנכסים העיקריים שלה - תלמידיה ותלמידותיה.
נקישה נשמעה בדלת. "הכנס", אמרה תרז בקול צרוד ושקט.
גבר גבוה ושרירי נכנס לחדר. הוא לבש סינור שחור מעוטר במלמלה לבנה וקרסולי רגליו היו מוצמדים זה לזה בשרשרת ברזל דקה ומרשרשת. על כל קרסול היתה רצועת עור וטבעת ברזל כבדה, אליה חוברו השרשראות. עיניו היו מושפלות והוא החזיק מגש גדול בידיו, עליו היתה מונחת ארוחת הבוקר של תרז
"כנס כלבלבון" ציוותה תרז. הגבר נכנס בשקט וחיכה להוראות נוספות. "הנח את המגש על שולחני והתקרב", הגבר ביצע, לא מעז להרים את עיניו, יודע מה העונש הצפוי לו על חטא שכזה. הוא שרת את תרז כבר תשע שנים והיה מתלמידיה הראשונים. אחרי הקורס לא רצה לעזוב ותרז שפיתחה כלפיו חיבה מיוחדת, הסכימה שישאר כעבד הבית. "על ארבע!", ציוותה והגבר מהר לרדת לתנוחה שהרגיש בה במצבו הטבעי ביותר.
תרז ליטפה בעדינות את ראשו של הכלבלב שלה ובאינסטינקט של כלב מאולף הוא החל ללקק את מגפה. היד הרכה של תרז התמלאה בשניה בעוצמה כשסטרה לו סטירה מצלצלת שכמעט והפילה אותו לרצפה. "קבלת רשות ללקק, כלבלב?". "לא מלכתי", ענה הגבר באימה. תרז חייכה לעצמה. צפוי לה יום מלא עבודה, הצלפה טובה תשחרר קצת את המתח שנצבר בגופה.
"גש לקיר", ציוותה. הגבר לא נזקק לפקודה נוספת. הוא מהר על ארבע לקיר העונשין. על הקיר היה עמוד עץ בצורת איקס. על כל קצה היתה טבעת ברזל. הוא נעמד כשכל אחד מפרקיו מוצמד לחלק אחר של העמוד, גבו לתרז היא התרוממה לאט מכיסאה וניגשה אליו. מצמידה את ידיו ורגליו לטבעות שבעמוד.
"הכלבלב שלי שכח את נימוסיו?", שאלה בלחש.
"אני מצטער גבירתי, זה לא יקרה שנית", ענה הכלבלב האנושי.
תרז צחקה צחוק קצר ומרושע והשיבה : "ברור שלא, כלבלבון. העונש ימנע ממך לחזור על טעות כזו, אבל אתה כבר יודע את זה, נכון?"
הוא ידע. כמה שהוא ידע שזה הולך לכאוב עכשיו, לצרוב בבשרו, להשאיר אותו מסומן, אבל למרות הידע הזה שצבר במשך שנות שרותו את תרז, הוא דאג לטעות מדי פעם, רק כדי שתעניש אותו. הוא ידע שהיא יודעת. קשר השתיקה ביניהם גרם לו לחייך, חיוך שנמחק מיד בהצלפת הפאדל.
"חמישים, סליחה גבירתי", גמר לספור את ההצלפות שקצבה לו.
לתרז זה לא הספיק. היה לה מצב רוח משועשע הבוקר.
"אתה כבר לא בכושר כמו בימים הטובים", פסקה, "אני רואה שצריך לרענן את חושייך, כלבלבון".
"כן גבירתי", ענה העבד, יודע שכשתרז מצהירה הצהרה כזו הוא עומד לשלם בזיעה.
תרז שחררה את כבליו, דחפה אותו כלפי מטה, בועטת ברגליו כך שיתפשקו בדיוק במידה הרצויה לה. היא שלפה כדור פינג פונג בגודל בינוני ממגירת שולחנה וחייכה. "אויש זה הולך להיות קשה", הוא הבין.
היא התיישבה על השולחן, רגל על רגל, מכוונת את הכדור לקצה השני של החדר ואז זרקה אותו רחוק ככל האפשר. "תחזיר לי את הכדור בפה כלבלבון ושלא תעז להפיל אותו מפיך, אחרת תענש". מנסה לשמור על מראה לא פאתטי, רץ הכלבלבון לקצה החדר והחל לנגוס בכדור כדי שלא יפול. הוא החזיר אותו לתרז והיא סטרה לו בכוח : "בלי שיניים כלבלב, לא למדת כלום?".
הכדור נזרק והוחזר שוב ושוב. הכלבלבון נותר חסר נשימה, כשהשיב אותו לתרז בפעם העשרים. תרז החלה להשתעמם.
"לקק את רגליי כמו כלב טוב", ציוותה. הכלבלב האנושי החל יונק את אצבעותיה בתאווה, אחת אחת.
"תמצוץ כאילו הן היו זין קטן", חייכה תרז והכלבלב ביצע. "ועכשיו כלבלב שלי, בוא תראה מה לא תקבל. תתקדם למעלה עם הלשון, עד למקדש של גבירתך. תרחרח, תרגיש כמה אתה מתגעגע".
הכלבלבון ביצע את הפקודה בערגה. מנשק, מלקק ומרחרח כל סנטימטר מרגלה של גבירתו. לבסוף הגיע אל בין רגליה והחל לרחרח את הריח המתוק, מתאווה להושיט את לשונו ולטעום אותה, לענג אותה, שתשתמש בלשונו לסיפוקה. תרז משכה אותו בכוח משערו והשליכה אותו לריצפה. "זה מספיק לך לההיום כלבלבון ! לך להכין את התלמידים למסדר ! אחחח... איזה יום מענג צפוי לי".
בפרק הבא - תרז בוחנת את התלמידים החדשים....
חמש שנים קודם לכן, לא דמיינה תרז שהפנימיה שפתחה תהפוך להצלחה כה מסחררת. כבר אז הקפידה על הפרדה בין שני אגפים - בית הספר המיוחד לבנות ובית הספר המיוחד לבנים, החלטה שהוכיחה את יעילותה תוך זמן קצר. לסמסטר החדש נרשמו או יותר נכון "הורשמו", עשרה גברים ועשר נשים, כולם ממשפחות היכולות לאפשר לעצמן תשלום חודשי של עשרים אלף דולר, ללא הנד עפעף. לכל סימסטר נרשמו גם תלמיד ותלמידה שלא יכלו לאפשר לעצמם סכום זה והיו מה שתרז כינתה "גמילות החסדים שלי לעולם".
גילן של התלמידות נע בין עשרים לשלושים וגילם של התלמידים בין עשרים לארבעים. רק בודדים ידעו לאן הם נשלחים. תרז אהבה לראות את מראה פניהם כשהבינו. ההלם, הפחד, הריגוש... כן, ללא ספק, צפויים לה שלושה חודשים מרגשים ולהם צפויה חוויית חייהם. חוויה שבעקבותיה יהפכו לעבדים ושפחות למופת.
תרז התרווחה בכורסת העור השחורה שלה, מביטה בגאווה במשרד המפואר שלה. רק הריהוט עלה לה יותר מ-50 אלף דולר. תרז אהבה את הטוב ביותר וידעה איך להשיג אותו. בגיל עשרים וארבע הפכה למלכה ובמשך עשר השנים הללו בנתה לעצמה ממלכה אמיתית. הוילה המפוארת שהשתרעה על פני שלושה דונמים ביפו, ביתה האישי, מכונית הספורט האדומה ובעיקר, הנכסים העיקריים שלה - תלמידיה ותלמידותיה.
נקישה נשמעה בדלת. "הכנס", אמרה תרז בקול צרוד ושקט.
גבר גבוה ושרירי נכנס לחדר. הוא לבש סינור שחור מעוטר במלמלה לבנה וקרסולי רגליו היו מוצמדים זה לזה בשרשרת ברזל דקה ומרשרשת. על כל קרסול היתה רצועת עור וטבעת ברזל כבדה, אליה חוברו השרשראות. עיניו היו מושפלות והוא החזיק מגש גדול בידיו, עליו היתה מונחת ארוחת הבוקר של תרז
"כנס כלבלבון" ציוותה תרז. הגבר נכנס בשקט וחיכה להוראות נוספות. "הנח את המגש על שולחני והתקרב", הגבר ביצע, לא מעז להרים את עיניו, יודע מה העונש הצפוי לו על חטא שכזה. הוא שרת את תרז כבר תשע שנים והיה מתלמידיה הראשונים. אחרי הקורס לא רצה לעזוב ותרז שפיתחה כלפיו חיבה מיוחדת, הסכימה שישאר כעבד הבית. "על ארבע!", ציוותה והגבר מהר לרדת לתנוחה שהרגיש בה במצבו הטבעי ביותר.
תרז ליטפה בעדינות את ראשו של הכלבלב שלה ובאינסטינקט של כלב מאולף הוא החל ללקק את מגפה. היד הרכה של תרז התמלאה בשניה בעוצמה כשסטרה לו סטירה מצלצלת שכמעט והפילה אותו לרצפה. "קבלת רשות ללקק, כלבלב?". "לא מלכתי", ענה הגבר באימה. תרז חייכה לעצמה. צפוי לה יום מלא עבודה, הצלפה טובה תשחרר קצת את המתח שנצבר בגופה.
"גש לקיר", ציוותה. הגבר לא נזקק לפקודה נוספת. הוא מהר על ארבע לקיר העונשין. על הקיר היה עמוד עץ בצורת איקס. על כל קצה היתה טבעת ברזל. הוא נעמד כשכל אחד מפרקיו מוצמד לחלק אחר של העמוד, גבו לתרז היא התרוממה לאט מכיסאה וניגשה אליו. מצמידה את ידיו ורגליו לטבעות שבעמוד.
"הכלבלב שלי שכח את נימוסיו?", שאלה בלחש.
"אני מצטער גבירתי, זה לא יקרה שנית", ענה הכלבלב האנושי.
תרז צחקה צחוק קצר ומרושע והשיבה : "ברור שלא, כלבלבון. העונש ימנע ממך לחזור על טעות כזו, אבל אתה כבר יודע את זה, נכון?"
הוא ידע. כמה שהוא ידע שזה הולך לכאוב עכשיו, לצרוב בבשרו, להשאיר אותו מסומן, אבל למרות הידע הזה שצבר במשך שנות שרותו את תרז, הוא דאג לטעות מדי פעם, רק כדי שתעניש אותו. הוא ידע שהיא יודעת. קשר השתיקה ביניהם גרם לו לחייך, חיוך שנמחק מיד בהצלפת הפאדל.
"חמישים, סליחה גבירתי", גמר לספור את ההצלפות שקצבה לו.
לתרז זה לא הספיק. היה לה מצב רוח משועשע הבוקר.
"אתה כבר לא בכושר כמו בימים הטובים", פסקה, "אני רואה שצריך לרענן את חושייך, כלבלבון".
"כן גבירתי", ענה העבד, יודע שכשתרז מצהירה הצהרה כזו הוא עומד לשלם בזיעה.
תרז שחררה את כבליו, דחפה אותו כלפי מטה, בועטת ברגליו כך שיתפשקו בדיוק במידה הרצויה לה. היא שלפה כדור פינג פונג בגודל בינוני ממגירת שולחנה וחייכה. "אויש זה הולך להיות קשה", הוא הבין.
היא התיישבה על השולחן, רגל על רגל, מכוונת את הכדור לקצה השני של החדר ואז זרקה אותו רחוק ככל האפשר. "תחזיר לי את הכדור בפה כלבלבון ושלא תעז להפיל אותו מפיך, אחרת תענש". מנסה לשמור על מראה לא פאתטי, רץ הכלבלבון לקצה החדר והחל לנגוס בכדור כדי שלא יפול. הוא החזיר אותו לתרז והיא סטרה לו בכוח : "בלי שיניים כלבלב, לא למדת כלום?".
הכדור נזרק והוחזר שוב ושוב. הכלבלבון נותר חסר נשימה, כשהשיב אותו לתרז בפעם העשרים. תרז החלה להשתעמם.
"לקק את רגליי כמו כלב טוב", ציוותה. הכלבלב האנושי החל יונק את אצבעותיה בתאווה, אחת אחת.
"תמצוץ כאילו הן היו זין קטן", חייכה תרז והכלבלב ביצע. "ועכשיו כלבלב שלי, בוא תראה מה לא תקבל. תתקדם למעלה עם הלשון, עד למקדש של גבירתך. תרחרח, תרגיש כמה אתה מתגעגע".
הכלבלבון ביצע את הפקודה בערגה. מנשק, מלקק ומרחרח כל סנטימטר מרגלה של גבירתו. לבסוף הגיע אל בין רגליה והחל לרחרח את הריח המתוק, מתאווה להושיט את לשונו ולטעום אותה, לענג אותה, שתשתמש בלשונו לסיפוקה. תרז משכה אותו בכוח משערו והשליכה אותו לריצפה. "זה מספיק לך לההיום כלבלבון ! לך להכין את התלמידים למסדר ! אחחח... איזה יום מענג צפוי לי".
בפרק הבא - תרז בוחנת את התלמידים החדשים....
