"גבירתי, עיצבת אותי להיות משרת ועבד מושלם. אילפת אותי להיות כל דבר שתרצי, אבל גם אם תענישי אותי אלף פעמים, אני לא אצליח ללמוד לא להציץ בך. אני מצטער, גבירתי, אבל אני לא מסוגל."

שנטל התייצבה בפתח משרדה של תרז בתשע בבוקר, כשהיא גוררת אחריה את עבדה החדש, פולו, ברצועה של כלב, שהוצמדה בקולר לצווארו. פולו רטן משהו על כאב בברכיים, אבל היה ברור שאת שנטל זה ממש לא מעניין.

תרז התפעלה מכוח העמידה שלו. היא ידעה שהוא יהיה אחד מהעבדים המעולים שידעה. כך זה תמיד, גודל ההתנגדות בהתחלה,כך גודל ההתמסרות בהמשך. היא חייכה. לפתע ידעה מה ישבור את שי. היה ברור לה שאיברו הוא חברו הטוב בעולם והשרביט השולט בחייו. אם אין ברירה אז אין ברירה,חייכה לעצמה חיוך מרושע.

מי שיציית לא צריך לפחד. הוא יעבור את התקופה בשלום וילמד להיות כלבלב צייתן, צעצוע עינוגים, בובת מין משוכללת, נייר טואלט שימושי או משרת מעולה.מי שיעז להתמרד, יענש בחומרה, עד שיאלץ לציית.

הוא ידע. כמה שהוא ידע שזה הולך לכאוב עכשיו, לצרוב בבשרו, להשאיר אותו מסומן, אבל למרות הידע הזה שצבר במשך שנות שרותו את תרז, הוא דאג לטעות מדי פעם, רק כדי שתעניש אותו. הוא ידע שהיא יודעת. קשר השתיקה ביניהם גרם לו לחייך, חיוך שנמחק מיד בהצלפת הפאדל.