האם אפשר להתאהב בשנאה עצמית?

אני לא מחפשת אדון, אני לא צריכה אף אחד. בכלל מה אני עושה כאן, טוב, בעצם אני מכירה הרבה, יש לי חברים כאן, ונעים לי לפגוש בהם. אבל אני? אין לי כוח לכלום, נמאס לי מהכול, אני שמנה, ואני מכוערת, סתם אחת שאף אחד לא רוצה. לא בא לי כלום, שיעזבו אותי בשקט, שאלך לעבודה, שבכלל אני לא אוהבת, אחזור לבית עם הבלגאן שלי.
אחזור לבית ריק, ולא ארצה לסדר, למי?

טוב לי עם הבלגאן שלי. אף אחד לא בא בכול מקרה, ואני? למה שאנקה ואסדר? יש לי את המוסיקה שלי, אשב על השולחן בחדר, אעצום עיניים ואקשיב, ואגיע למקומות שטוב לי בהם, למקומות שיפה לי בהם, שאני שווה שם למישהו, למישהו שיהיה לי מאד יקר.

צלצול הטלפון מעצבן אותי. אני לא אוהבת לדבר בטלפון, עושה לי רע, סתם שואלים אותי אותן השאלות כל הזמן.
משפחה, אתם יודעים. אחות סקרנית עושה פנים של דואגת, אבל באמת לא אכפת לה, או אימא שלי למשל, לא באה לכאן שנים, אומרת שלא מרגישה טוב עם מה שקורה בחדרי, אז גם היא משחקת אותה דואגת, אבל מרחוק.
ויש את החברים מהצ'ט. יש כאלה או רוצים לזיין אותי לפני שהכירו, או סתם דפוקים, שבא להם לדבר שטויות. לא אוהבת טלפון.

יש על הקיר, מול המיטה שלי תמונה שאני מה זה אוהבת. תמונה של זוג אוהבים בשביל ביער ערפילי, והם ביחד, ואוהבים, ונוגעים זה בזה. כל כך מתחברת לכך.
אבל גברים הם סתם חרמנים, רוצים רק לזיין, ומה אני ביקשתי? שיחבקו אותי, שידעו שאני קיימת כאישה, שיאהבו אותי וארגיש שרוצים בי?
אבל החרמנים האלה לא יודעים להקשיב... מתי ניפגש? בואי אלי כעת, רדי על ארבע בשבילי.

המון זיוני מוח, מי צריך את זה... כשארצה זיון אדע איך לקבל, לא רוצה מכם.
ויש לי את הספר שהתחלתי לקרוא לפני שבוע, ספר שמאד התחברתי אליו. הגיבורה בסיפור פגשה את הגבר שלה במשרד, והוא נשוי והיא רוצה אותו, והם נפגשים בסתר בדירתה, והיא לא יכולה בלעדיו. אני כבר מתה להגיע לסוף.
בכלל גברים נשואים אני שונאת. פגעו בי כל כך הרבה פעמים. המון מילים יפות, ואני כאן לבד באיכסה שלי, אז מה? למי זה איכפת? את מי זה מעניין?
טוב לי כך, לא רוצה מכם כלום, הכי טוב לי בעולם. לא צריכה כלום מכם... אני בסדר, תודה לכם ששאלתם.. באמת, באמת בסדר, נו... באמת...