שקט

התחושות החזקות האלו, שניחנתי או שמא קוללתי בהן, טלפטיה, יקראו לזה אנשים מסויימים, אני מעדיפה "תחושת בטן". איך תמיד (כמעט), אני יכולה לדעת מתי הוא צריך אותי ובעיקר מתי משקר לי.

והנה הטלפון מצלצל, עוד לפני שהרמתי ידעתי, זה הוא. אחרי שלושה שבועות של שתיקה, של פרידה, שבה אני "מחליטה", לנטוש את הכל ו"לשוב" לעולם ונילי, רגיל, בו אמצא גבר שיחזר אחרי כמו שראוי לבחורה, ועוד כמוני, יפה, חתיכה, אינטיליגנטית, עצמאית.

חחח... הבל הבלים, עוד לפני שעניתי, ראיתי איך הוא קושר אותי, חודר אליי, וגורם לי לחוש שפחה וקטנה כמו שרק הוא יכול, היחידי שיכול, עליי לפחות.
עניתי ושמעתי אותו, את הגמגום המתוק שלו, שרק אני יכולה לזהות גמגום כזה שנובע ממחשבה קדימה. אמר שמתגעגע (זה נשמע מצחיק כשזה מגומגמגמגמגם).
החלטנו לצאת לחופשה יחד, לנקות את הראש, לדבר בלי הסחות דעת (מלבד סמים קלים).

אז הצפנו לצימר, אי שם. דיברנו, ליבנו, הוא התנצל והעניש את עצמו דרכי.
סלח לעצמו, סלחתי לו גם, דובר על שיתוף (שוב), באמת הסכמתי ללכת בדרכיו הפוליגמיות שאני לא סובלת, לא מקבלת שקרים, אם בחרנו להיות יחד, קח אותי איתך, כוון, הראה לי, אני איתך.
אז חזרתי לאוויר, תודה לחברים שאיתי, פה באתר, שמלווים אותי בחששותי, בהחלטותי. התגובות נפלאות ומגוונות.
ועכשיו שקט.