Happy Birthday
מאת שבירה(נשלטת)
3 בספטמבר 2004
בתשע ודקה התקשרנו להזמין אוכל. הם לא לוקחים הזמנות אחרי תשע, אבל הבחורה מהעבר השני של הקו עשתה לנו טובה ולקחה את ההזמנה. חצי שעה עד שאפשר לבוא לקחת.
פותחים את היין, שותים כל אחד כוס במהירות. הוא מאיץ בי, אנחנו יוצאים. אוספים את האוכל, צועדים חזרה, המעלית מגיעה ואני צועדת פנימה.
מיד אני יודעת שעשיתי טעות. אני מרגישה את היד שלו תופסת לי בזרוע בחוזקה. אני צועדת אחורה מהר, נותנת לו להיכנס למעלית לפניי, אבל מאוחר מדי. הוא לא אומר כלום; במעלית יש מישהו שעולה איתנו עד לקומה השישית. אני יודעת שאלמלא הוא היה שם, הייתי חוטפת סטירה על המקום.
מגיעים אליו לדירה. נכנסים, נועלים את הדלת, הוא עומד מולי בחדר הכניסה, מלטף לי לאט לאט את הכתפיים, את הצוואר, את השיער. העיניים שלו כל-כך רכות ועדינות, אבל אני רועדת, יודעת שזה הולך לבוא אבל לא יודעת מה. לפעמים הוא נותן לי סטירה, לפעמים הוא תופס לי בפטמה עד לדמעות. לפעמים הוא משעין אותי על הספה.
הוא מזיז לאט את יד ימין מהשיער שלי ומוריד לי סטירה חזקה. הראש שלי עף לצד, אני מיד משפילה עיניים מתוך אינסטינקט. "אל תעשי את זה יותר." "כן, אדוני" אני אומרת מיד. אנחנו מתחבקים, מתנשקים. הוא לוחש לי באוזן " גשי לספה." אני יודעת למה הוא מתכוון. אני רוצה לשאול מה עם האוכל, אבל הוא כבר רואה את ההיסוס של השניה האחת ומושך לי בשיער חזק, אני מתקפלת, נהדפת אל הצד האחורי של הספה, הידיים ישרות קדימה, הראש על המשענת, הגב אליו.
הוא הולך לחדר השינה. לאט. חוזר, לאט. כל מה שאני רואה זה את כפות הרגליים היחפות שלו בג'ינס, באות, הולכות, חוזרות. "אל תזוזי." הוא הולך. אני עוצמת עיניים.
כמה זמן עבר? איבדתי את היכולת לשער. אני פותחת את העיניים בעדינות, מביטה לרצפה, מביטה אל מעבר לרגליים שלי, אחורה, מבלי להזיז את הראש. אני רואה את כפות הרגליים שלו. הוא עומד, נשען אל הקיר, במרחק מטר או שניים מאחוריי. לא אומר כלום. מתנוחת כפות הרגליים הוא נראה נינוח, אני יכולה לדמיין איך שאר הגוף שלו נשען אל הקיר, יכולה לדמיין את הטי-שרט נמתחת על הכתפיים שלו, את הידיים שלו משולבות לפנים. למה הוא עומד שם ככה?
הוא רואה אותי מסתכלת, איכשהוא. אולי משהו בתנוחת הגוף שלי השתנה. מבלי לומר מילה הוא ניגש, ומסובב את הראש שלי לעבר הספה כך שהעיניים שלי מביטות קדימה. הוא מעביר עליי ידיים, מלטף. אני מרגישה אותו מאחוריי מחבק אותי כדי לפתוח את הכפתורים של החולצה, מלמעלה למטה. מסיר את החולצה, מסיר את החזיה. לאט מוריד ממני את החצאית ואת התחתונים. אני עדיין נשענת על הספה. אף מילה לא נאמרת עד שהוא לא מסיים להפשיט אותי, ורק אז הוא נרכן לצידי ואני שומעת אותו קרוב. הוא לוחש אליי בקול שקט ורגוע "מוכנה?" ונדמה לי שמעולם לא שמעתי מילה מפחידה יותר. נדמה לי שהעצבים שלי מרוטים מההמתנה הארוכה. נדמה לי שאני אתחיל לייבב ברגע שהוא יתחיל. התחושה המוכרת כל-כך של חשש מהבאות תוך כדי שאני מרגישה כמה אני מחורמנת. אני אומרת "כן, אדוני" בלחש, והוא מלטף לי את השיער. "ילדה טובה." ומתחיל.
***
את הקטע למעלה כתבתי בדיוק לפני חודשיים, כשהיינו די בהתחלה. אני לא זוכרת מה קרה אחר-כך באותו ערב. זה היה מזמן, ומאז נפגשנו כל יום, כל לילה, כל לילה סשן, כל החיים סשן; אני שייכת לו.
***
כשהוא מחליט, אסור לי לאכול לבד.
אנחנו יושבים במטוס, טיסת יום ארוכה בחזרה מאירופה לניו-יורק. מולנו על המגשים שקית קטנטנה של מאנצ'יז של מטוסים וכוס יין לבן לכל אחד מאיתנו. אני פותחת את השקית שלי ומוציאה אחד. למאנצ'יז הטיפשיים יש צורות של קלפים, ולי יוצא תלתן.
"אדוני, האם מותר לשפחה שלך לאכול?"
הוא שומע את השאלה הזו לפחות 5 פעמים ביום. ואני אף פעם לא יודעת מה תהיה התשובה.
הוא לוקח לי מהיד את התלתן, ומגיש לי אותו לפה. "תפתחי את הפה". אני פותחת. הוא מחזיק את התלתן באוויר, מכוון אותו בדיוק. "תסגרי". אני נוגסת בחתיכת קרקר פצפונת. הוא מגחך. לועסת, פותחת שוב את הפה. לקח ארבע נגיסות לסיים את התלתן, חתיכת קרקר בגודל של הציפורן שלי.
אנחנו ממשיכים, לאט. "שימי את הידיים מאחורי הגב". הוא מאכיל אותי את כל השקית, מדי פעם משקה אותי יין ושותה קצת בעצמו מהכוס שלו, מדי פעם מתנשקים. לוקח לנו למעלה משעה עד שהוא מסיים להאכיל אותי את השקית הקטנטנה של המאנצ'יז. שנינו מחורמנים עד דמעות, מתפתלים בכסאות, מחליפים מבטים. כל נגיסה קטנטנה נוספת גורמת לי להתפתל וגורמת לו להבליע גניחה. "ילדה טובה". הוא מלטף לי את השיער.
בהתחלה, כשרק גילינו איך אנחנו יכולים להתחרמן למוות מהאקט הפשוט של האכלה, זה הטריף אותנו. הטריף אותנו המזל הטוב של שנינו שנפגשנו, המזל הלא יאמן של שני אנשים שנדלקים בדיוק מאותו הדבר ומוצאים אחד את השני. איך ששנינו נדלקים כשהוא מחליט בשבילי מה לאכול, כשהוא מלביש אותי, כשהוא תופס לי בפטמה באמצע הרחוב.
הוא פורש את השמיכה הכחולה-של-מטוסים על שנינו, מרים את משען היד שבינינו ודוחף אותו אחורה. הוא שם את היד שלי על המכנסיים שלו שאני ארגיש כמה הוא מחורמן, ואז מזיז את היד שלי בחזרה אל מאחורי הגב, שולח את היד שלו אל החצאית שלי, מתחת לשמיכה, מרים את החצאית ומכניס אצבע. אני רואה בעיניים שלו כמה הוא מחורמן.
***
כשהוא מחליט, אני שם רק כדי שהוא יוכל להסתכל עליי. הוא מודיע לי מראש שהוא לא הולך לזיין אותי ושאני לא אחשוב אפילו על לגמור היום בערב, כי זה לא הולך לקרות. במקום זה הוא מניח אותי על הספה ברגליים מפושקות, לבושה בבגדים שהוא בחר, שם על הפטמות שלי את האטבים המרושעים ביותר שלו, והולך לכיסא של המחשב. אחר-כך הוא אמר לי שהוא הסתכל על השעון כל הזמן ושהכל היה מתוזמן היטב; אני רק ידעתי שכואב לי כמו שלא כאב לי מעולם. אחרי עשר דקות, כשאני כבר פיתחתי את היכולת לנשום בלי שהחזה יזוז כדי שלא אחוש בהתעצמות הכאב, הוא אמר בשקט "את יודעת למה אני מעניש אותך? זה בגלל שלא התנצלת קודם". בבת אחת הכאב התעצם לדרגה בלתי נסבלת. "אל תעצמי את העיניים. תסתכלי רק עליי." הוא מחזיק את הזין ביד, הוא יודע שאני מחורמנת ושאני מתחרמנת מלראות אותו ככה. הכאב מביא לי דמעות לעיניים. "אמרתי לך לא לעצום את העיניים. כלבה טפשה."
אחרי חמש דקות נוספות הכאב מגיע לנקודה בה נדמה לי שאני אתעלף. הוא ניגש אליי. "מוכנה?" אני מהנהנת והוא שולף את שניהם בבת-אחת. "תודה, אדוני". הוא עומד מעליי, אני מתה שיזיין אותי, שיפחות ייתן לי לגעת בו. "את רוצה לגעת בו?" קורא מחשבות. "כן, בבקשה, אדוני". הוא מגחך.
"לא."
***
בסוף החודש אנחנו עוברים לגור ביחד. בעצם גרנו ביחד בחודשים האחרונים, אבל לא באופן רשמי, ועכשיו זה יהיה רשמי, כולל מזוודות עם בגדים ומגבות ודיסקים.
(הסיפור על המטוס, דרך אגב, הסתיים בזיון בשירותים של המטוס.)
ומחר יום ההולדת שלו. לו היה יודע עברית הייתי כותבת לו כאן כמה אני אוהבת אותו.
.I love You, Master
פותחים את היין, שותים כל אחד כוס במהירות. הוא מאיץ בי, אנחנו יוצאים. אוספים את האוכל, צועדים חזרה, המעלית מגיעה ואני צועדת פנימה.
מיד אני יודעת שעשיתי טעות. אני מרגישה את היד שלו תופסת לי בזרוע בחוזקה. אני צועדת אחורה מהר, נותנת לו להיכנס למעלית לפניי, אבל מאוחר מדי. הוא לא אומר כלום; במעלית יש מישהו שעולה איתנו עד לקומה השישית. אני יודעת שאלמלא הוא היה שם, הייתי חוטפת סטירה על המקום.
מגיעים אליו לדירה. נכנסים, נועלים את הדלת, הוא עומד מולי בחדר הכניסה, מלטף לי לאט לאט את הכתפיים, את הצוואר, את השיער. העיניים שלו כל-כך רכות ועדינות, אבל אני רועדת, יודעת שזה הולך לבוא אבל לא יודעת מה. לפעמים הוא נותן לי סטירה, לפעמים הוא תופס לי בפטמה עד לדמעות. לפעמים הוא משעין אותי על הספה.
הוא מזיז לאט את יד ימין מהשיער שלי ומוריד לי סטירה חזקה. הראש שלי עף לצד, אני מיד משפילה עיניים מתוך אינסטינקט. "אל תעשי את זה יותר." "כן, אדוני" אני אומרת מיד. אנחנו מתחבקים, מתנשקים. הוא לוחש לי באוזן " גשי לספה." אני יודעת למה הוא מתכוון. אני רוצה לשאול מה עם האוכל, אבל הוא כבר רואה את ההיסוס של השניה האחת ומושך לי בשיער חזק, אני מתקפלת, נהדפת אל הצד האחורי של הספה, הידיים ישרות קדימה, הראש על המשענת, הגב אליו.
הוא הולך לחדר השינה. לאט. חוזר, לאט. כל מה שאני רואה זה את כפות הרגליים היחפות שלו בג'ינס, באות, הולכות, חוזרות. "אל תזוזי." הוא הולך. אני עוצמת עיניים.
כמה זמן עבר? איבדתי את היכולת לשער. אני פותחת את העיניים בעדינות, מביטה לרצפה, מביטה אל מעבר לרגליים שלי, אחורה, מבלי להזיז את הראש. אני רואה את כפות הרגליים שלו. הוא עומד, נשען אל הקיר, במרחק מטר או שניים מאחוריי. לא אומר כלום. מתנוחת כפות הרגליים הוא נראה נינוח, אני יכולה לדמיין איך שאר הגוף שלו נשען אל הקיר, יכולה לדמיין את הטי-שרט נמתחת על הכתפיים שלו, את הידיים שלו משולבות לפנים. למה הוא עומד שם ככה?
הוא רואה אותי מסתכלת, איכשהוא. אולי משהו בתנוחת הגוף שלי השתנה. מבלי לומר מילה הוא ניגש, ומסובב את הראש שלי לעבר הספה כך שהעיניים שלי מביטות קדימה. הוא מעביר עליי ידיים, מלטף. אני מרגישה אותו מאחוריי מחבק אותי כדי לפתוח את הכפתורים של החולצה, מלמעלה למטה. מסיר את החולצה, מסיר את החזיה. לאט מוריד ממני את החצאית ואת התחתונים. אני עדיין נשענת על הספה. אף מילה לא נאמרת עד שהוא לא מסיים להפשיט אותי, ורק אז הוא נרכן לצידי ואני שומעת אותו קרוב. הוא לוחש אליי בקול שקט ורגוע "מוכנה?" ונדמה לי שמעולם לא שמעתי מילה מפחידה יותר. נדמה לי שהעצבים שלי מרוטים מההמתנה הארוכה. נדמה לי שאני אתחיל לייבב ברגע שהוא יתחיל. התחושה המוכרת כל-כך של חשש מהבאות תוך כדי שאני מרגישה כמה אני מחורמנת. אני אומרת "כן, אדוני" בלחש, והוא מלטף לי את השיער. "ילדה טובה." ומתחיל.
***
את הקטע למעלה כתבתי בדיוק לפני חודשיים, כשהיינו די בהתחלה. אני לא זוכרת מה קרה אחר-כך באותו ערב. זה היה מזמן, ומאז נפגשנו כל יום, כל לילה, כל לילה סשן, כל החיים סשן; אני שייכת לו.
***
כשהוא מחליט, אסור לי לאכול לבד.
אנחנו יושבים במטוס, טיסת יום ארוכה בחזרה מאירופה לניו-יורק. מולנו על המגשים שקית קטנטנה של מאנצ'יז של מטוסים וכוס יין לבן לכל אחד מאיתנו. אני פותחת את השקית שלי ומוציאה אחד. למאנצ'יז הטיפשיים יש צורות של קלפים, ולי יוצא תלתן.
"אדוני, האם מותר לשפחה שלך לאכול?"
הוא שומע את השאלה הזו לפחות 5 פעמים ביום. ואני אף פעם לא יודעת מה תהיה התשובה.
הוא לוקח לי מהיד את התלתן, ומגיש לי אותו לפה. "תפתחי את הפה". אני פותחת. הוא מחזיק את התלתן באוויר, מכוון אותו בדיוק. "תסגרי". אני נוגסת בחתיכת קרקר פצפונת. הוא מגחך. לועסת, פותחת שוב את הפה. לקח ארבע נגיסות לסיים את התלתן, חתיכת קרקר בגודל של הציפורן שלי.
אנחנו ממשיכים, לאט. "שימי את הידיים מאחורי הגב". הוא מאכיל אותי את כל השקית, מדי פעם משקה אותי יין ושותה קצת בעצמו מהכוס שלו, מדי פעם מתנשקים. לוקח לנו למעלה משעה עד שהוא מסיים להאכיל אותי את השקית הקטנטנה של המאנצ'יז. שנינו מחורמנים עד דמעות, מתפתלים בכסאות, מחליפים מבטים. כל נגיסה קטנטנה נוספת גורמת לי להתפתל וגורמת לו להבליע גניחה. "ילדה טובה". הוא מלטף לי את השיער.
בהתחלה, כשרק גילינו איך אנחנו יכולים להתחרמן למוות מהאקט הפשוט של האכלה, זה הטריף אותנו. הטריף אותנו המזל הטוב של שנינו שנפגשנו, המזל הלא יאמן של שני אנשים שנדלקים בדיוק מאותו הדבר ומוצאים אחד את השני. איך ששנינו נדלקים כשהוא מחליט בשבילי מה לאכול, כשהוא מלביש אותי, כשהוא תופס לי בפטמה באמצע הרחוב.
הוא פורש את השמיכה הכחולה-של-מטוסים על שנינו, מרים את משען היד שבינינו ודוחף אותו אחורה. הוא שם את היד שלי על המכנסיים שלו שאני ארגיש כמה הוא מחורמן, ואז מזיז את היד שלי בחזרה אל מאחורי הגב, שולח את היד שלו אל החצאית שלי, מתחת לשמיכה, מרים את החצאית ומכניס אצבע. אני רואה בעיניים שלו כמה הוא מחורמן.
***
כשהוא מחליט, אני שם רק כדי שהוא יוכל להסתכל עליי. הוא מודיע לי מראש שהוא לא הולך לזיין אותי ושאני לא אחשוב אפילו על לגמור היום בערב, כי זה לא הולך לקרות. במקום זה הוא מניח אותי על הספה ברגליים מפושקות, לבושה בבגדים שהוא בחר, שם על הפטמות שלי את האטבים המרושעים ביותר שלו, והולך לכיסא של המחשב. אחר-כך הוא אמר לי שהוא הסתכל על השעון כל הזמן ושהכל היה מתוזמן היטב; אני רק ידעתי שכואב לי כמו שלא כאב לי מעולם. אחרי עשר דקות, כשאני כבר פיתחתי את היכולת לנשום בלי שהחזה יזוז כדי שלא אחוש בהתעצמות הכאב, הוא אמר בשקט "את יודעת למה אני מעניש אותך? זה בגלל שלא התנצלת קודם". בבת אחת הכאב התעצם לדרגה בלתי נסבלת. "אל תעצמי את העיניים. תסתכלי רק עליי." הוא מחזיק את הזין ביד, הוא יודע שאני מחורמנת ושאני מתחרמנת מלראות אותו ככה. הכאב מביא לי דמעות לעיניים. "אמרתי לך לא לעצום את העיניים. כלבה טפשה."
אחרי חמש דקות נוספות הכאב מגיע לנקודה בה נדמה לי שאני אתעלף. הוא ניגש אליי. "מוכנה?" אני מהנהנת והוא שולף את שניהם בבת-אחת. "תודה, אדוני". הוא עומד מעליי, אני מתה שיזיין אותי, שיפחות ייתן לי לגעת בו. "את רוצה לגעת בו?" קורא מחשבות. "כן, בבקשה, אדוני". הוא מגחך.
"לא."
***
בסוף החודש אנחנו עוברים לגור ביחד. בעצם גרנו ביחד בחודשים האחרונים, אבל לא באופן רשמי, ועכשיו זה יהיה רשמי, כולל מזוודות עם בגדים ומגבות ודיסקים.
(הסיפור על המטוס, דרך אגב, הסתיים בזיון בשירותים של המטוס.)
ומחר יום ההולדת שלו. לו היה יודע עברית הייתי כותבת לו כאן כמה אני אוהבת אותו.
.I love You, Master
