מיומנה של לא נרדמת

אחותי בסיני. השתלטתי על הבית שלה וככה קיבלתי קצת חופש מההורים. לא סתם ככה אני מתנדבת להשקות את העציצים. השעה 05:10 לפנות בוקר, וכל בן אדם נורמאלי ולא נורמאלי ישן כרגע, פרט לאלו שעושים כעת סקס פרוע. אבל, לא נראה לי שהם רבים כ"כ.

בכל אופן, קראתי כבר, וראיתי טלויזיה, וגלשתי בכל חור אפשרי באינטרנט, ואפילו ניקיתי את הבית, וחיפשתי עבודה, ועכשיו אני יושבת נינוחה אך משועממת ועירנית משהו, עם הסמירנוף אייס (נו מה, מקרר של רווקים, וזה עוד מאז שקניתי אותו יושב במקרר. אולי זה יגמור אותי ), הסיגריה ההכרחית לאלכוהול ובדיוק כרגע גם נזכרתי שיש לי עוד איזה "ממתק" קטן בתיק. חוזרת אליכם, רגע. השעון עומד מלכת. אני ממש מתוסכלת, גם מהשעה, גם מהעירנות, גם מגל החרמנות שהציף אותי בעקבות האלכוהול ו... טוב, בלי תירוצים, כזו אני...

פאקינג קארי ברדשאו, עם הסיגריה, הדרינק, הלפ טופ (של אחותי אבל לא נתפס על דקויות) ושום מסר. חשבתי לכתוב מניפסט על יחסי המינים, אבל עקב "סטייט אוף מיינד אנד הארט" אני אוותר, אחרת מחר התיבה שלי תוצף במכתבי נאצה משולטים כעוסים. שוקלת אולי לכתוב מניפסט בנושא אחר, אבל אין לי כוח להתפלסף, ואני בטוחה שלאף אחד אין כוח לקרוא. ובכל זאת אני בטוחה שכבר חוויתם לא פעם את ההרגשה הזו של הלילה הלבן שלא נגמר, ואתם ערים וחסרי תעסוקה, וכן, תמיד אפשר מה למצוא מה לעשות, אבל למי יש כוח בחמש בבוקר?

זה הלבד הזה. אם הייתי ישנה עם מישהו כרגע, אז לא הייתי פה, כי בטח הייתי עייפה אחרי ערב רצוף בסשנים ובסקס סוער, או שפשוט הייתי מעירה את מר בחור לידי שיקום, כי זאתי כאן מצד ימין של המיטה לא ממש עייפה. זו הבעיה ברווקות, מעבר לזה שאין לך סקס קבוע, וכן, אני יודעת שקיים דבר כזה סקס מזדמן, וזה מאוד נחמד, אבל איפשהו נמאס קצת (לי לפחות). נמאס לי ללוות אותם אח"כ לדלת, או לחכות שיתלבשו וילכו. ההרגשה הזו מזוייפת. אז כן, באת והיה אחלה סשן וקיבלתי בראש, אבל מה אז... אז אני נכנסת למיטה ואני לבד עם השמיכה. לכן, גם קוראים לזה סקס מזדמן ולא קבוע.

חברה אחת אמרה לי, תהני כל עוד את יכולה לישון באלכסון על המיטה. גם ככה אני לא ישנה באלכסון... אני כבר רוצה שפעם אחת הוא ישאר שם גם אח"כ, ולא כי הוא עייף, אלא כי הוא רוצה. טוב, מכל הדיבורים האלו על המיטה הייתי בטוחה שאני אתעייף, אבל משום מה הדיבורים האלו רק מעוררים אותי יותר. (השעון של מת"ב לא עובד. לא לשכוח להתקשר אליהם מחר לדבר איתם על הבעיה שהוא לא זז.)

מחשבות טורדות אותי, השיחה עם מר אדון קודם עדיין מסתובבת בראשי. סה"כ ארבעה חודשים מהחיים שלי, ואיזה שינוי. עולם שלם הכרתי. לחשוב שלפני כן, ימי חמישי במועדון היו מתקיימים בלעדיי, והצ'ט היה חי בלי דאימונד. וזו לא התנשאות, זו פשוט תהיה על איך דברים משתנים בן רגע. היום, כשאני אבוא למועדון או אכנס לצ'ט, אנשים כבר ידעו מי אני ויזהו אותי (חלקם לפחות), ולחשוב שלפני ארבעה חודשים בכלל סתם חיפשתי מישהו שילהיב, שיחדש. ואז בהתחלה הייתי נכנסת לצ'ט, מסתכלת עליכם מתכתבים, ומתביישת לזרוק מילה. היום אני רושמת מתוך שעמום. לא יודעת מה יחשבו על מילותיי, לא אכפת לי ממש. סוף סוף אני מרגישה טוב, אז דווקא לכם, תסבלו.

יום שני מוקדם בבוקר, 05:50. עדיין לא נרדמת, עדיין חרמנית, קצת סבבה מהסמירנוף אייס, קצת מאושרת מהממתק שלי, מחוייכת אין שום ספק. ואולי הלילה הלבן הוא בדיוק מה שהייתי צריכה בסופו של דבר, וזו לא מקריות שנשארתי ערה, ואולי דווקא הייתי צריכה לכתוב את זה. כן, בסדר... ועכשיו ירד עלי מבול של צפרדעים.

ואולי הלילה אני עדיין לבד. אולי הלילה אקרא לך בחלומי, שם אמצא אותך מכה במפלצות, נלחם בכל יצור שעומד בדרכך, בדרך אליי, ללחוש לי "לילה טוב, אהובה". עוד יבוא היום שלא איעלם עם עלות השחר, קרוב היום בו אשכב לצידך באלכסון (או עליך, או מתחתיך, או מאחוריך, או בתוכך או...).
טוב, די!