הנשיקה הראשונה

בהתחלה אנחנו מחליפים הודעות:

״אוקיי, אז… רימינג ורומנטיקה. זה מצלצל יפה ביחד״.

״חחח אוה מיי גאד מה?״

״זה בסדר, אנחנו בפורום בדס"מ, זאת לא בושה אם את אוהבת לטלטל סלט. זה די חמוד, אפילו, בהקשר הזה״.
״חח אבל מאיפה הבאת את זה?״

״את מה שתיארת מקודם אפשר להכליל תחת הכותרת של ׳רומנטיקה׳, לא? הפרחים, החיזור המנומס, השיחה האיכותית - זה הכל חלום רטוב על ג'נטלמן מחויט. ורימינג… פשוט מהפרופיל שלך. כל הקבוצות, שלושת הוידויים הראשונים במועדפים, בחייך. את גורמת לי להרגיש מקריפ, אבל לחטט בסייברספייס זה בייסיק לייף סקיל בימינו״.

״??״

״פ׳סדר, פ׳סדר. בעיני לאהוב רומנטיקה יותר מביך מלאהוב רימינג, אבל זה היופי שבמגוון האנושי. אני חושב שביחד זה שילוב עם סינרגיה מהממת״.

כמה דקות אחר-כך:

״איך את מרגישה? הגזמתי קצת?״

״לא לא, הכל בסדר. אני פשוט נבוכה למות״.

״למה? זה באמת בסדר גמור. הרי כל הרעיון בשיחה המקדימה זה שנכיר זה את זו, שנדע להביא נושאים כמו אלה בחשבון.״

״אני יודעת, אתה צודק.. זאת פשוט הייתה... פנייה קצת חדה חח״.

״כן, אולי זה לא היה ג'נטלמני במיוחד. לא יודע כמה אני טוב בזה. אני אוהב לדבר על דברים כמו שהם, ובעולמות ערכים מסוימים זה אולי לא כל כך מנומס. אבל אני גם יכול לסובב את זה אחרת: אמרת ששיחה איכותית זה גם רומנטי וגם מחרמן, לא ככה?״

״כן...״

״וזאת לא שיחה איכותית?״

״חח כן״.

״ובהמשך לזה, עוד שאלה חצופה. מוכנה?״

״חח אוקיי.״

״כמה את רטובה?״

״יאו די״.

״מאד???״

״וזה לא נחמד? את יכולה להקליד ביד אחת, אני לא ממהר.״

״או מיי גאד״.

״אז הנה, עוד שאלה מפורשת. את אוהבת רימינג?״

כמה דקות אחר-כך:

״כן.״

״תני לי תשובה מלאה, כמו שמלמדים בתיכון.״

״אני אוהבת רימינג״.
״ואיך זה מרגיש?״

״(לכתוב לי את זה, לא הרימינג…)״

״אני יכולה לגמור?״

״עוד לא. אבל נשמע שזה מרגיש לא רע. איך את?״

דקה או שתיים:

״רטובה.״

״חרמנית״.

״בבקשה?״

״עוד לא. ואיך רימינג מרגיש?״

עוד דקה או שתיים:

״משפיל.״

״מושלם.״

״מותר?״

״ילדה טובה. כן, מותר.״

עוד כמה דקות אחר-כך:

״וואו״.

״תקשיב, אם ככה אתה רק מהתכתבות, יו הב מיי אטנשן חח.״

״באהבה. גם אני נהנה לשחק איתך, את יודעת.״

״ואולי אחרי כמה דייטים אפילו נגיע לשם??״

״לרומנטיקה, או לרימינג?״

״חח אתה לא אמיתי.״

״את לא באמת תשובה.״

״לרימינג.״

״אוף אני שוב רטובה בן זונה?״

״זה לא מאד ליידי-לייק, לקלל ככה. בכל מקרה, את יודעת מה לעשות עם זה :)״.

״וגם, אני צריך לזוז. מחר בשמונה?״

״כן. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה.״

עוד כמה דקות אחר-כך:

״ו.. תודה?״

את נכנסת לבר, ואני חושב שאת מושלמת. עוד לא הבחנת בי - זה מן בר קוקטיילים מעושן בסגנון של שנות השלושים, אפלולי ומרופד קטיפה כהה, והקול של פאטסי קליין מרחף בחשכה החמימה כמו קטורת קדושה. זה הולם את הרגע היטב: חושני ותמים בעת ובעונה אחת, כמו רימינג ורומנטיקה - כמוך, בשמלה האדומה הצמודה שלך ובתלתלי הבלונד הקצרים.

את סוקרת את החדר, מכווצת את עינייך לפלח את הצללים, וכמה שהאף שלך חמוד כשאת עושה ככה. כשמבטינו מצטלבים, אני כמעט מרגיש, מהצד השני של החדר, את נשימתך הנעתקת, פעימות הלב באוזנייך, חום הסומק המתפשט. את מחייכת ובאה לקראתי; חיוך אדום וקצר, כאילו נוצר עבור השמלה הזו, וגומות החן שלך גורמות לך להיראות כמו שחקנית מהקולנוע הישן, שאת כל כך אוהבת.

אני קם לכבודך; אבל בעוד שאת רוכנת לנשיקה קטנה על הלחי, אני מעמיד פנים שלא שמתי לב, ותחת זאת שולף עבורך את הכורסה הקטנה במחווה אבירית. הקידה שלך הופכת למעין סיבוב מגושם, ואת מתיישבת בצחקוק נבוך, חמוד כמו האף שלך.

אנחנו מזמינים קוקטיילים - משהו צבעוני ומתוק בשבילך, משהו מר ומעושן בשבילי. את מבקשת לטעום, ואז עושה פרצוף; ולי יש משהו בשבילך, אני אומר. חשבתי להביא זר ורדים, כמו שמקובל, אבל זה הרגיש קצת מסורבל, שניסחב איתו כל הערב — אז קניתי ורד בודד, וגזמתי אותו, והנה; שימי מאחורי האוזן, הוא יתאים לאודם ולשמלה.

את מסמיקה בהנאה, מסבה את ראשך ומסיטה את התלתלים מהאוזן, לאמור שאתקין אותו במקומו; אבל אני רק מניח אותו לידך ומחייך בתמימות, ואחרי עוד רגע נבוך את מרכיבה אותו בעצמך.

אנחנו מדברים על כל מני דברים: על מוזיקה ועל קולנוע, על הלימודים שלך והחלומות. אנחנו חולקים קינוח, ואת מנסה לגעת לי ביד, כאילו בטעות; אני מתחמק, כאילו להחליק את שערי, ומתאפק לא לחייך נוכח הבלבול המתוסכל בעיניך. התכלת שהן הולמת היטב את התסכול הזה, התם והמתוק, ואני לוקח נשימה עמוקה, להתאפס ולהתמיד.

אני מלווה אותך הביתה, ואת מצחקקת ומקפצת ומדלגת ומרקדת, מבוסמת ושמחה וחמה וזוהרת ברחובות הקרים והחשוכים - אלא שתמיד במרחק נגיעה, ונראה שהשלמת עם המצב לאשורו. כשאנחנו מגיעים אלייך, את בכל זאת מנסה עוד פעם: מזמינה אותי לכוסית אחרונה, תה או אולי וורמוט, אם אני אוהב.

למרבה הפתעתך אני מסכים, והשינוי שזה מחולל בך אביך באוויר הלילה, כאילו הריח העדין שלך עצמו השתנה בן רגע, העמיק והתעבה. אני מבחין במתווה פטמותייך המתקשות, ואת צוחקת ומסתחררת במבוכה חיננית, פותחת את הדלת ומובילה אותי למעלית בלי מגע, ידך מרחפת מאחורייך, פשוטה וכמעט מתחננת.

המעלית צפופה, והמתח המיני באוויר כל כך טעון שאני כמעט מצפה שיתלקח, שיתגשם לכדי ניצוצות חשמל ואש; ואת כבר אבודה בו, במטען הזה, עוצמת עיניים ונושכת שפתיים בתחינה. נשימתך מאיצה ומשטחת — וכשאנחנו נכנסים לדירה, במסדרון הקטן שמוביל לסלון, והדלת נטרקת ואני מסתובב אלייך, היא נעתקת כליל.

"אמרת לי בשיחה שלנו, את זוכרת," אני מתחיל, ונותן לך רגע להתמקד, "כמה חשוב — קדוש, נדמה לי אמרת? — המגע הראשון, הנשיקה הראשונה. ועלה לי רעיון, אם את בספייס הנכון. רוצה לשמוע?"

את מהנהנת בלי קול, בולעת רוק. התכלת הזאת שלך, האבודה; אלוהים ישמור. "אם זה יותר מדי, פשוט תגידי די, לא צריך מילת ביטחון מתוחכמת. את עוקבת?"
(הנהון)
"יופי. תורידי את השמלה."

בתנועה נרעדת, את חולצת אותה מכתף אחת ואחרת, והיא צונחת סביבך כמו שלולית של דם בתולי.
"רדי על הברכיים," ואת צונחת.

אני פותח את החגורה והרוכסן באיטיות, בעדינות, אומד ומכיל את התכלת הנרגשת, את האדום הנפשק. המכנסיים מושפלים, והתחתונים אחריהם, ואת נשנקת ונשענת קדימה ו-

אני מסתובב, ואת נאנקת; ההבנה שוטפת את גופך, מרטיבה אותך עד לשד עצמותייך. אני לא רואה אותך יותר; אבל אז אני מרגיש את האצבעות העדינות, הקרירות, מלטפות את הלחיים שלי - ואז, לאט ובזהירות, את האגודלים נלחצים ומפשקים, ואת שפתייך פוגשות לראשונה את גופי. הנשיקה מתחילה תמה ומהוססת; אבל הלחץ נבנה, בשר שפתייך נמתח כנגדי, ולשונך מתחילה לגשש ולחקור: סביב ופנימה, ופתאום שפתייך מתהדקות סביב החור שלי ואת גונחת, ונדחפת במלוא כוחך, כפורקת עול. אחיזתך מתחזקת, לשה ופוערת אותי, וכל פנייך שוקעות בתוכי, טובעות ונרטבות ומסתחררות.

קשה לומר אם זה אורך דקות או שעות, כי הזמן מאט ועוצר וחג וניתך סביבנו במגע הראשון הקדוש הזה; אבל כמו כל רגע, הוא חולף, ואני מרגיש אותך נרגעת ומתעשתת בהדרגה, את הטכניקה שלך מתחדדת: פעם שואפת ופעם נושפת, פעם מפלחת ופעם מדגדגת. אני נושם עמוק, משחרר את הבטן ומרפה את פי הטבעת - ואת חודרת אלי עמוק משאי פעם הרגשתי, מעקלת את לשונך לעסות אותי מבפנים, לנבור בי מבעד לרוק ולחום ולאנחות.

פעם את שולחת יד בין רגליי, חופנת את הזין שלי ומאוננת תוך שלשונך מסתלסלת ומסתובבת (אני לא בטוח מה עשית שם, בחיי) - ולרגע ברכיי פקות, ואני נשבע שאני מרגיש את החיוך שלך במעיי. אני סותר לידך בעדינות, לאמור שאין צורך, ובשובבות מוסיף: "לא בדייט הראשון, מה קרה לך." ושוב מרפה, ושוב את שוקעת למעמקי ונמסה לתוכי. פעם אחרת את נשנקת לפתע, ונסוגה קמעא לחלץ שיערה מפיך; והפעם אני מחייך, וחושב על רומנטיקה, ואת צוללת חזרה ומרגישה את החיוך שלי במעי.

לבסוף, אחרי פרק זמן לא ידוע, שפתינו ניתקות. אני מושך את מכנסיי ומסתובב אל הבלגן הפראי, הנחשק, שהוא את: האודם שנמרח ברובו, השיער שנפרע כולו, הרוק שמכסה אותך מסנטר ועד מצח, והתכלת - עכשיו יוקדת, קופחת, נחושה וחסרת רחמים, כמו שמי קיץ. אני מושיט לך יד, לגעת בך בפעם הראשונה, ואת נעמדת במלכותיות מאופקת.

ואז אנחנו מסתכלים מטה באותו רגע, מבחינים בשלולית הקטנה שנקוותה תחתייך ופורצים בצחוק. "רק רגע," אני אומר ופושט את הבלייזר, מניח אותו על השלולית ומוביל אותך עליו, אל הסלון והוורמוט והאפטרקייר.

"אני יודעת שאתה חושב שכל הרומנטיקה הזאת קלישאה ילדותית," את מספרת לי אחר כך. "ואני אוהבת איך העיניים שלך מתכווצות קצת ברגעים האלה, הרומנטיים, כאילו אתה מנסה להדחיק את החיוך המתנשא שלך. מה, לא, נו, אני אוהבת אותו — אני פשוט חושבת שאתה הרבה רומנטי משאתה מוכן להודות, אפילו לעצמך. מה ששאלת, איך שהקשבת, מה ש... המצאת; זה היה מושלם. זה היה מאגדה שלא הכרתי, ואיכשהו… זאת הייתה אגדה עלי. רימינג ורומנטיקה," את נאנחת ומתכרבלת בחיקי. "אתה לא אמיתי." ואני עונה שאת מריחה כמו תותים.