חובות | פרק א'
מאת אריאן
22 באוגוסט 2024
עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו. אולי קצת יותר, אלו מסוג הדברים שאינם משתלבים בחיים הרגילים ובדיעבד קשה לומר מתי ואיפה קרו. עברה שנה, אך כשניגשה אלי ברחוב והניחה את ידה על כתפי, היה זה כאילו לא נפרדנו מעולם. אלמלא מוקפים היינו אנשים, כורע הייתי היכן שעמדתי, אך בהיותנו במקום ציבורי לא יכולתי אלא להשפיל את מבטי ולצחוק במבוכה.
״לא התקשרת אלי", אמרה.
״לא", עניתי, וקיוויתי שלא תבקש לדעת למה.
״לא התקשרת אלי על אף שהבטחת שכך תעשה אחרי הפעם האחרונה בה נפגשנו".
שתקתי. אף כי הבטתי ברצפה ידעתי שהיא מביטה בי. רגעים ארוכים חלפו כך עד ש-״בוא איתי" אמרה ואחזה בידי.
לפני שהספקתי להגיב משכה אותי הרחק ממרכז הרחוב ואל תוך סמטה חשוכה מעט. זו קלישאה לא קטנה, אני יודע, אך כך היה. המשכנו ללכת עד שמצאנו את עצמנו מאחורי אחד מפחי הזבל הגדולים. ״כאן" הורתה לי, ״עכשיו". ירדתי בבת אחת אל ברכיי. ״זה מרגיש יותר טוב, לא? אל תדאג... אתה לא צריך לפחד. לקח לי הרבה זמן למצוא אותך. אבל עכשיו כשאנחנו ביחד אני יכולה לומר את מה שרציתי: אין לך זכות לעזוב. זה ברור? עבדים לא הולכים אלא אם כן אומרים להם ללכת, ואתה נעלמת מבלי שהסכמתי לכך״.
לא אמרתי דבר. רציתי לקום ולברוח. זה שהיא מצאה אותי, לא אומר שתוכל להחזיק אותי כאן בכוח, נכון? הרעיון היה מפתה לרגע, אבל אחרי מה שעשתה לי בפעם הקודמת, לא אוכל לחזור לשם. לחדר החשוך בו החזיקה אותי, לבית הענק ההוא, אליו היה עלי להגיע בכל פעם בה דרשה. כן, עשיתי את עצמי מסכים, אבל בפועל היא כפתה עלי הכל. בקסם הזה שלה, בפיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו. כמה שהיית רוצה לברוח, כך ידעה לגרום לכך שתרצה אותה עוד. לשרת אותה ולנשק וללקק, לבזות את עצמך כמה שתוכל רק בשביל לרצות אותה. הנה, חשבתי לעצמי, זה שוב משתלט עליך.
אולי מתוך הבהלה, לא הבחנתי בשתי הזרועות החסונות, שכבר המתינו מאחורי. שברגע בו ניסיתי לקום, החזיקו בי והצמידו אותי אל רצפת הסמטה המלוכלכת. ״עבד שתיים-עשרה", פנתה אלי, בעוד זרוע אחת החזיקה אותי במקומי ויד שנייה כיסתה את פי, ״אתה בוודאי זוכר את עבדים שש וארבע". לפני שהספקתי להגיב הרגשתי דקירה קטנה בצווארי. ״אל תדאג", שמעתי אותה אומרת, ״זה רק משהו שיעזור לך להירגע". העולם החל להתערפל. היד הורמה מפי אך כבר לא הצלחתי לדבר. הזרוע הרפתה מאחיזתה אך לא יכולתי לזוז. ״עצום עיניים" שמעתי אותה אומרת, "כשתעורר תהיה בַמקום אליו אתה שייך״.
התעוררתי בחדר. לא היה עלי לזוז על מנת לגלות שאני כפות. שידי קשורות כל אחת אל קצוות המיטה וכך גם רגלי. אני גם עירום, מלבד סרט הדבק שצמוד לפי. בפעם הקודמת, לקח ארבעה חודשים עד שהרשתה לי לומר משהו. אני מניח שאצטרך לעבוד בשביל הזכות הזאת פעם נוספת. אחרי רגעים ארוכים של המתנה פקחתי את עיני. ציפיתי למצוא את עצמי לבד, בחושך, אך ארבעה היו עמי, והחדר היה מואר. גרוע מכך, מעל המיטה עליה שכבתי הותקנה מראה עצומה. היא רוצה שאת כל שיקרה אוכל לראות, וגם את כל מה שקרה עד עכשיו. מישהו "ניקה" אותי. ככה היא קראה למה שהיא עושה לעבדים החדשים. נשטפתי וכל שערה מתחת לפני גולחה. בפעם הקודמת הסכמתי לכך אבל עכשיו... עכשיו אף אחד לא שאל אותי.
החלטתי להסתכל סביבי. עבדים ארבע ושש עמדו לפני המיטה. עצומים היו כפי שזכרתי אותם, ממתינים במקומם לאחוז בי אם, איכשהו, אצליח להימלט מהחבלים שהצמידו אותי למיטה. לצדדי עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים. שתיהן יפות, שתיהן הגיעו אחרַי. אני זוכר את עשרים ושתיים במיוחד. נדמה לי שהייתה עורכת דין לפני שהגיעה לכאן. היא הייתה אמורה לתבוע את המלכה על משהו, אך יצאה מהחקירה כשהיא משוכנעת שהדבר היחיד אותו היא רוצה לתבוע, הוא את זכותה להיות שפחה. חמש-עשרה הקדימה אותה בכמה חודשים. המלכה מצאה אותה ברחוב וחשבה שתתאים לה. היופי הוא, שכשמישהו מוצא חן בעיני המלכה כל שהיא צריכה הוא כמה מילים בשביל להביא אותו לכאן. אני זוכר אותה מעט מבולבלת כשהגיעה, עם מין מבט של "מה אני עושה פה". אבל אחרי דקות ספורות עם המלכה, כבר עמדה כמו שהם כולם עומדים כעת. עירומה ושותקת, כאילו תשוקתה היא שמחזיקה שכופתת אותה אל מקומה.
מחשבתי העיקרית הייתה: עכשיו מה. בפעם הקודמת הרשתה לי לבוא וללכת, בתנאי שבכל פעם בה תתקשר, אעשה את כל שביכולתי על מנת להגיע. עתה, כשניסיתי לברוח, לא תיתן לי לעזוב פעם נוספת. בדיוק כמו העבדים שהקיפו אותי ואלו שמילאו את יתר הווילה. העניין היה שלא ידעתי איך עשתה להם את זה. את שכינתה "השלב האחרון" תמיד עשתה לבד. אנחנו סייענו בהכנות, אך הרגע בו אחד מאיתנו הפך לעבד מושלם היה רק שלו ושלה.
לא הספקתי לענות על כך לפני שנכנסה. לפני שפתחה את הדלת וצעדה פנימה, נעצרת למרגלות המיטה. העבדים האחרים לא הביטו בה. אפילו להסתכל עליה אסור להם מבלי שתינתן להם רשות. מורגל כבר, וחושש להיענש פעם נוספת, השפלתי גם אני את מבטי.
״איך אתה מרגיש?״ שאלה אותי, מושכת את סרט הדבק מפי.
״טוב", עניתי.
הסטירה פגעה בי לפני שהספקתי להתחרט. על אף האלימות הפתאומית, קולה נותר רגוע. ״אתה יודע שזו לא התשובה הנכונה. בוא ננסה פעם נוספת: איך אתה מרגיש?״. ״
איך שתרצי שארגיש", השבתי, מנסה לעצור את הדמעות שהחלו פתאום מטפסות בגרוני.
היד שלפני רגע הכתה בי ליטפה עתה את לחיי המאדימה. ״נכון מאוד, ואני רוצה שתרגיש בושה".
״אני מרגיש בושה", מיהרתי לענות.
היד ליטפה גם את לחיי השנייה. ״אתה מרגיש שעליך להיענש על שעשית?״
״אני מרגיש שעלי להיענש על שעשיתי".
״עבד טוב", אמרה, וחייכה לעצמה. מתרוממת מעלי, קמה מהמיטה ופנתה לצאת מהחדר. לפני שסגרה את הדלת אמרה: "אתם יודעים מה לעשות", וכיבתה את האור. נותרנו חמישתנו לבד.
והם אכן ידעו. תוך שניות ספורות פרמו חמש-עשרה ועשרים ושתיים את הקשרים שהחזיקו אותי במקומי. מקימות אותי מהמיטה הובילו אותי אל מאחוריה. היה זה חלק בחדר אותו טרם ראיתי ורציתי ללכת לאט, אך הן משכו אותי קדימה עד שגופי כולו נתקל בחפץ כלשהו, עטוף בד רך ופרוותי. די היה בתחושה לזהות אותו. היה זה האוכף ההוא, זה אליו עבדים נקשרו לפני שעבדים אחרים, או לפעמים המלכה בעצמה, מזיינים אותם משני הצדדים. ״המלכה ביקשה שנזכיר לך את מקומך", אמרו יחדיו, לפני שדחפו אותי קדימה והשכיבו אותי על בטני. מהר משיכולתי לקום בחזרה כפתו את ידי באזיקים הממתינים. רגלי היו הבאות בתור. חיכיתי לבואם של ארבע ושש, אך צעדיהם הכבדים לא נשמעו. במקומם שמעתי את שהביאו אותי הנה נעות במקומן, כאילו לובשות משהו. מדים אולי? הן עומדות לצאת? בטח יש להן עיסוקים אחרים לדאוג להם בזמן שהגברים עושים את העבודה. רק כשמוט הפלסטיק חדר לתוכי הבנתי. את הגניחה שנפלטה מתוכי ניצלו על מנת להכניס את הדילדו השני אל פי. לפני שהבנתי את שקורה, העונש התחיל.
"אם תתנגד זה יכאב יותר", אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן, אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי, בזמן שחמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפיתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב. זה נמשך עשר דקות בערך. פעם דחפה חמש-עשרה ופעם עשרים ושתיים. בסופן כמעט שלא הייתי בהכרה. משהו בערבוב הכאב והעונג הזה גורם לכך שתשכח איפה אתה, ומה קורה בדיוק, ומה נעשה לך. אתה נותר כלי שאחרים משתמשים בו וזה אפילו לא מרגיש לך מוזר. אם יש משהו שהמלכה יודעת הוא איך לשים אנשים במקומם, ומקומי גיליתי, היה בקצה השני של החדר.
מפני כך, חמש-עשרה ועשרים ושתיים הסירו את האזיקים שאחזו בי, מפני כך הרימו אותי – בקלות רבה – והניחו אותי על ברכַי מול שש וארבע, שהמתינו גם הם עירומים, עם זין עומד. עד מהרה גיליתי שמה שחיכו לו היה הגרון שלי. “תמצוץ", אמרו לי חמש-עשרה ועשרים ושתיים, ועשיתי כבקשתן. מוט הפלסטיק הקר התחלף עתה בבשר חם ופועם. ארבע אחז בראשי וקירב אותי אליו, אחר כך שש, ואחר כך שוב ארבע. כל העת עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים לצדדי, עם ידיים מאחורי הגב, ממתינות לזמנה של הפקודה הבאה אותה קיבלו ממלכתנו. ארבע היה הראשון לגמור בתוכי. כשהבחין שאין עוד מקום בפי, סובב את פני לכיוונו שש וגמר על מצחי ועל לחיי. ״תישאר כך", אמרו השפחות בתיאום אליו כבר הורגלתי. ״אל תזוז, אל תדבר, פתח את הפה מעט". הנוזל החם והמתקתק שמילה אותי נטף עתה משפתי. ארבע ושש זזו ממקומם ונעמדו מאחורי גם כן. מצאתי את עצמי כורע מול הדלת.
״אז.. למדת את הלקח?״ שאלה אותי המלכה כשזו נפתחה. הנהנתי, מתיר לנוזל להישפך על חזי העירום. ”תסתכל עלי" הורתה, ״עבד טוב". ״אני רוצה שתבלע הכל בבת אחת. מוכן? אחת.. שתיים.. שלוש!״ בלעתי מבלי להסס, המחשבה על השיעור שיגיע אם לא אעשה זאת, הספיקה על מנת לשכנע אותי.
״יש משהו שתרצה לומר לי?״ שאלה, וידעתי כי זהו המבחן שיקבע את עתידי.
״אני מצטער", מיהרתי לומר, ״אני רוצה לחזור להיות העבד שלך".
״אני יודעת" השיבה, ״ובגלל שעשית עבודה טובה כל כך, אתן לך להיות העבד שלי לתמיד".
מבלי להוסיף מילה ניגשה אל כורסה שהמתינה בפינת החדר החשוך. חמש-עשרה ועשרים ושתיים משכו אותי אליה והניחו את ראשי בין ירכיה. רק כשהייתי קרוב הבחנתי שאינה לובשת תחתונים. למעשה, היה זה הדבר האחרון בו הבחנתי, לפני שהריח שלה ערפל את תודעתי. הכל הרגיש לי כמו חלום פתאום, כמו דבר אמיתי, אך שאינו מתרחש במציאות. ״אתה אוהב את זה?״ שאלה אותי. ״אתה לא צריך לענות, או ללקק או לנשק, רק לנשום. תן לפרומונים המושלמים שלי להשתלט על המחשבות שלך, להעניק לך משמעות חדשה". פתאום הכל היה ברור לי, פתאום ידעתי למה צייתו לה כולם ללא שאלה. כל שהייתה שצריכה היה להעניק להם טעימה אחת מהמתיקות האין סופית הזאת, והם היו שלה. זה מה שעשתה לעשרים ושתיים ולחמש עשרה ולארבע ולשש. זה מה שהיא עושה לי, בשביל שלא אעזוב אותה לעולם. רציתי אותה כל כך. רציתי יותר מכל דבר.
כשסיימה איתי הורתה לארבע ושש שהמתינו מאחורי למשוך אותי בחזרה אל המיטה. תוך רגעים שכבתי על גבי, בוהה במראה הגדולה שעל התקרה. ראיתי בה עבד, עבד שיעשה הכל בשביל לרצות את המלכה. עשרים ושתיים וחמש-עשרה התמקמו לצידי. לפני שיצאה מהחדר פנתה אלי פעם נוספת: ״סיפרת לי פעם שיש לך מישהי.. אישה.. לא? אני חושבת שארצה להכיר אותה".
״לא התקשרת אלי", אמרה.
״לא", עניתי, וקיוויתי שלא תבקש לדעת למה.
״לא התקשרת אלי על אף שהבטחת שכך תעשה אחרי הפעם האחרונה בה נפגשנו".
שתקתי. אף כי הבטתי ברצפה ידעתי שהיא מביטה בי. רגעים ארוכים חלפו כך עד ש-״בוא איתי" אמרה ואחזה בידי.
לפני שהספקתי להגיב משכה אותי הרחק ממרכז הרחוב ואל תוך סמטה חשוכה מעט. זו קלישאה לא קטנה, אני יודע, אך כך היה. המשכנו ללכת עד שמצאנו את עצמנו מאחורי אחד מפחי הזבל הגדולים. ״כאן" הורתה לי, ״עכשיו". ירדתי בבת אחת אל ברכיי. ״זה מרגיש יותר טוב, לא? אל תדאג... אתה לא צריך לפחד. לקח לי הרבה זמן למצוא אותך. אבל עכשיו כשאנחנו ביחד אני יכולה לומר את מה שרציתי: אין לך זכות לעזוב. זה ברור? עבדים לא הולכים אלא אם כן אומרים להם ללכת, ואתה נעלמת מבלי שהסכמתי לכך״.
לא אמרתי דבר. רציתי לקום ולברוח. זה שהיא מצאה אותי, לא אומר שתוכל להחזיק אותי כאן בכוח, נכון? הרעיון היה מפתה לרגע, אבל אחרי מה שעשתה לי בפעם הקודמת, לא אוכל לחזור לשם. לחדר החשוך בו החזיקה אותי, לבית הענק ההוא, אליו היה עלי להגיע בכל פעם בה דרשה. כן, עשיתי את עצמי מסכים, אבל בפועל היא כפתה עלי הכל. בקסם הזה שלה, בפיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו. כמה שהיית רוצה לברוח, כך ידעה לגרום לכך שתרצה אותה עוד. לשרת אותה ולנשק וללקק, לבזות את עצמך כמה שתוכל רק בשביל לרצות אותה. הנה, חשבתי לעצמי, זה שוב משתלט עליך.
אולי מתוך הבהלה, לא הבחנתי בשתי הזרועות החסונות, שכבר המתינו מאחורי. שברגע בו ניסיתי לקום, החזיקו בי והצמידו אותי אל רצפת הסמטה המלוכלכת. ״עבד שתיים-עשרה", פנתה אלי, בעוד זרוע אחת החזיקה אותי במקומי ויד שנייה כיסתה את פי, ״אתה בוודאי זוכר את עבדים שש וארבע". לפני שהספקתי להגיב הרגשתי דקירה קטנה בצווארי. ״אל תדאג", שמעתי אותה אומרת, ״זה רק משהו שיעזור לך להירגע". העולם החל להתערפל. היד הורמה מפי אך כבר לא הצלחתי לדבר. הזרוע הרפתה מאחיזתה אך לא יכולתי לזוז. ״עצום עיניים" שמעתי אותה אומרת, "כשתעורר תהיה בַמקום אליו אתה שייך״.
התעוררתי בחדר. לא היה עלי לזוז על מנת לגלות שאני כפות. שידי קשורות כל אחת אל קצוות המיטה וכך גם רגלי. אני גם עירום, מלבד סרט הדבק שצמוד לפי. בפעם הקודמת, לקח ארבעה חודשים עד שהרשתה לי לומר משהו. אני מניח שאצטרך לעבוד בשביל הזכות הזאת פעם נוספת. אחרי רגעים ארוכים של המתנה פקחתי את עיני. ציפיתי למצוא את עצמי לבד, בחושך, אך ארבעה היו עמי, והחדר היה מואר. גרוע מכך, מעל המיטה עליה שכבתי הותקנה מראה עצומה. היא רוצה שאת כל שיקרה אוכל לראות, וגם את כל מה שקרה עד עכשיו. מישהו "ניקה" אותי. ככה היא קראה למה שהיא עושה לעבדים החדשים. נשטפתי וכל שערה מתחת לפני גולחה. בפעם הקודמת הסכמתי לכך אבל עכשיו... עכשיו אף אחד לא שאל אותי.
החלטתי להסתכל סביבי. עבדים ארבע ושש עמדו לפני המיטה. עצומים היו כפי שזכרתי אותם, ממתינים במקומם לאחוז בי אם, איכשהו, אצליח להימלט מהחבלים שהצמידו אותי למיטה. לצדדי עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים. שתיהן יפות, שתיהן הגיעו אחרַי. אני זוכר את עשרים ושתיים במיוחד. נדמה לי שהייתה עורכת דין לפני שהגיעה לכאן. היא הייתה אמורה לתבוע את המלכה על משהו, אך יצאה מהחקירה כשהיא משוכנעת שהדבר היחיד אותו היא רוצה לתבוע, הוא את זכותה להיות שפחה. חמש-עשרה הקדימה אותה בכמה חודשים. המלכה מצאה אותה ברחוב וחשבה שתתאים לה. היופי הוא, שכשמישהו מוצא חן בעיני המלכה כל שהיא צריכה הוא כמה מילים בשביל להביא אותו לכאן. אני זוכר אותה מעט מבולבלת כשהגיעה, עם מין מבט של "מה אני עושה פה". אבל אחרי דקות ספורות עם המלכה, כבר עמדה כמו שהם כולם עומדים כעת. עירומה ושותקת, כאילו תשוקתה היא שמחזיקה שכופתת אותה אל מקומה.
מחשבתי העיקרית הייתה: עכשיו מה. בפעם הקודמת הרשתה לי לבוא וללכת, בתנאי שבכל פעם בה תתקשר, אעשה את כל שביכולתי על מנת להגיע. עתה, כשניסיתי לברוח, לא תיתן לי לעזוב פעם נוספת. בדיוק כמו העבדים שהקיפו אותי ואלו שמילאו את יתר הווילה. העניין היה שלא ידעתי איך עשתה להם את זה. את שכינתה "השלב האחרון" תמיד עשתה לבד. אנחנו סייענו בהכנות, אך הרגע בו אחד מאיתנו הפך לעבד מושלם היה רק שלו ושלה.
לא הספקתי לענות על כך לפני שנכנסה. לפני שפתחה את הדלת וצעדה פנימה, נעצרת למרגלות המיטה. העבדים האחרים לא הביטו בה. אפילו להסתכל עליה אסור להם מבלי שתינתן להם רשות. מורגל כבר, וחושש להיענש פעם נוספת, השפלתי גם אני את מבטי.
״איך אתה מרגיש?״ שאלה אותי, מושכת את סרט הדבק מפי.
״טוב", עניתי.
הסטירה פגעה בי לפני שהספקתי להתחרט. על אף האלימות הפתאומית, קולה נותר רגוע. ״אתה יודע שזו לא התשובה הנכונה. בוא ננסה פעם נוספת: איך אתה מרגיש?״. ״
איך שתרצי שארגיש", השבתי, מנסה לעצור את הדמעות שהחלו פתאום מטפסות בגרוני.
היד שלפני רגע הכתה בי ליטפה עתה את לחיי המאדימה. ״נכון מאוד, ואני רוצה שתרגיש בושה".
״אני מרגיש בושה", מיהרתי לענות.
היד ליטפה גם את לחיי השנייה. ״אתה מרגיש שעליך להיענש על שעשית?״
״אני מרגיש שעלי להיענש על שעשיתי".
״עבד טוב", אמרה, וחייכה לעצמה. מתרוממת מעלי, קמה מהמיטה ופנתה לצאת מהחדר. לפני שסגרה את הדלת אמרה: "אתם יודעים מה לעשות", וכיבתה את האור. נותרנו חמישתנו לבד.
והם אכן ידעו. תוך שניות ספורות פרמו חמש-עשרה ועשרים ושתיים את הקשרים שהחזיקו אותי במקומי. מקימות אותי מהמיטה הובילו אותי אל מאחוריה. היה זה חלק בחדר אותו טרם ראיתי ורציתי ללכת לאט, אך הן משכו אותי קדימה עד שגופי כולו נתקל בחפץ כלשהו, עטוף בד רך ופרוותי. די היה בתחושה לזהות אותו. היה זה האוכף ההוא, זה אליו עבדים נקשרו לפני שעבדים אחרים, או לפעמים המלכה בעצמה, מזיינים אותם משני הצדדים. ״המלכה ביקשה שנזכיר לך את מקומך", אמרו יחדיו, לפני שדחפו אותי קדימה והשכיבו אותי על בטני. מהר משיכולתי לקום בחזרה כפתו את ידי באזיקים הממתינים. רגלי היו הבאות בתור. חיכיתי לבואם של ארבע ושש, אך צעדיהם הכבדים לא נשמעו. במקומם שמעתי את שהביאו אותי הנה נעות במקומן, כאילו לובשות משהו. מדים אולי? הן עומדות לצאת? בטח יש להן עיסוקים אחרים לדאוג להם בזמן שהגברים עושים את העבודה. רק כשמוט הפלסטיק חדר לתוכי הבנתי. את הגניחה שנפלטה מתוכי ניצלו על מנת להכניס את הדילדו השני אל פי. לפני שהבנתי את שקורה, העונש התחיל.
"אם תתנגד זה יכאב יותר", אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן, אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי, בזמן שחמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפיתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב. זה נמשך עשר דקות בערך. פעם דחפה חמש-עשרה ופעם עשרים ושתיים. בסופן כמעט שלא הייתי בהכרה. משהו בערבוב הכאב והעונג הזה גורם לכך שתשכח איפה אתה, ומה קורה בדיוק, ומה נעשה לך. אתה נותר כלי שאחרים משתמשים בו וזה אפילו לא מרגיש לך מוזר. אם יש משהו שהמלכה יודעת הוא איך לשים אנשים במקומם, ומקומי גיליתי, היה בקצה השני של החדר.
מפני כך, חמש-עשרה ועשרים ושתיים הסירו את האזיקים שאחזו בי, מפני כך הרימו אותי – בקלות רבה – והניחו אותי על ברכַי מול שש וארבע, שהמתינו גם הם עירומים, עם זין עומד. עד מהרה גיליתי שמה שחיכו לו היה הגרון שלי. “תמצוץ", אמרו לי חמש-עשרה ועשרים ושתיים, ועשיתי כבקשתן. מוט הפלסטיק הקר התחלף עתה בבשר חם ופועם. ארבע אחז בראשי וקירב אותי אליו, אחר כך שש, ואחר כך שוב ארבע. כל העת עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים לצדדי, עם ידיים מאחורי הגב, ממתינות לזמנה של הפקודה הבאה אותה קיבלו ממלכתנו. ארבע היה הראשון לגמור בתוכי. כשהבחין שאין עוד מקום בפי, סובב את פני לכיוונו שש וגמר על מצחי ועל לחיי. ״תישאר כך", אמרו השפחות בתיאום אליו כבר הורגלתי. ״אל תזוז, אל תדבר, פתח את הפה מעט". הנוזל החם והמתקתק שמילה אותי נטף עתה משפתי. ארבע ושש זזו ממקומם ונעמדו מאחורי גם כן. מצאתי את עצמי כורע מול הדלת.
״אז.. למדת את הלקח?״ שאלה אותי המלכה כשזו נפתחה. הנהנתי, מתיר לנוזל להישפך על חזי העירום. ”תסתכל עלי" הורתה, ״עבד טוב". ״אני רוצה שתבלע הכל בבת אחת. מוכן? אחת.. שתיים.. שלוש!״ בלעתי מבלי להסס, המחשבה על השיעור שיגיע אם לא אעשה זאת, הספיקה על מנת לשכנע אותי.
״יש משהו שתרצה לומר לי?״ שאלה, וידעתי כי זהו המבחן שיקבע את עתידי.
״אני מצטער", מיהרתי לומר, ״אני רוצה לחזור להיות העבד שלך".
״אני יודעת" השיבה, ״ובגלל שעשית עבודה טובה כל כך, אתן לך להיות העבד שלי לתמיד".
מבלי להוסיף מילה ניגשה אל כורסה שהמתינה בפינת החדר החשוך. חמש-עשרה ועשרים ושתיים משכו אותי אליה והניחו את ראשי בין ירכיה. רק כשהייתי קרוב הבחנתי שאינה לובשת תחתונים. למעשה, היה זה הדבר האחרון בו הבחנתי, לפני שהריח שלה ערפל את תודעתי. הכל הרגיש לי כמו חלום פתאום, כמו דבר אמיתי, אך שאינו מתרחש במציאות. ״אתה אוהב את זה?״ שאלה אותי. ״אתה לא צריך לענות, או ללקק או לנשק, רק לנשום. תן לפרומונים המושלמים שלי להשתלט על המחשבות שלך, להעניק לך משמעות חדשה". פתאום הכל היה ברור לי, פתאום ידעתי למה צייתו לה כולם ללא שאלה. כל שהייתה שצריכה היה להעניק להם טעימה אחת מהמתיקות האין סופית הזאת, והם היו שלה. זה מה שעשתה לעשרים ושתיים ולחמש עשרה ולארבע ולשש. זה מה שהיא עושה לי, בשביל שלא אעזוב אותה לעולם. רציתי אותה כל כך. רציתי יותר מכל דבר.
כשסיימה איתי הורתה לארבע ושש שהמתינו מאחורי למשוך אותי בחזרה אל המיטה. תוך רגעים שכבתי על גבי, בוהה במראה הגדולה שעל התקרה. ראיתי בה עבד, עבד שיעשה הכל בשביל לרצות את המלכה. עשרים ושתיים וחמש-עשרה התמקמו לצידי. לפני שיצאה מהחדר פנתה אלי פעם נוספת: ״סיפרת לי פעם שיש לך מישהי.. אישה.. לא? אני חושבת שארצה להכיר אותה".
