"אני רוצה לדבר עם עבד מספר שתיים-עשרה", הורתה לפתע המלכה לעבד מספר שלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה, משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״ עבד מספר שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. ״עבד מספר שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה, ואני רוצה שזו תהיה אשתך"...

"אם תתנגד זה יכאב יותר", אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן, אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. שפחה מספר עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי, בזמן ששפחה מספר חמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפיתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב...

״חבל שלא הזמנת אותה להצטרף", אמרה.
״את מי?״ שאלתי.
״את הנהגת".
״את חושבת שהיא הייתה רוצה?״ תהיתי.
״אני חושבת״, ענתה, ״שכל אישה הייתה רוצה להיות שפחה עמוק בלב".
עצרתי והצמדתי אותה לקיר, מניח יד אחת על פיה, הודעתי: ״את כאן בשביל לעשות מה שאומרים לך. לא בשביל להציע רעיונות"...

בכל פעם שהמרצה העבירה שקופית, מצאה נועה את עצמה מאבדת ריכוז. בתחילה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה, שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. ככל שעסקה במחשבות, כך הן התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. מבוהלת, מצאה את עצמה קמה לשירותים...