חובות | חלק ב’
מאת אריאן
14 בספטמבר 2024
היה זה בוקר רגיל. הגענו אנו, כל העבדים, אל האחוזה, והתפשטנו בזה אחר זה. אסור היה לנו לדבר האחד עם השנייה. או לחייך, או לשאול שאלות. רק להמתין עירומים לבואה של המלכה. אני חושב שכולנו שמחנו על כך. על עבדים ושפחות לדאוג לדבר אחד והוא, לרצות את הבעלים שלהם.
לאחר שהנחתי את בגדיי במגירה שיועדה לי מיהרתי אל מקומי לצד האח הבוער. עבדי הלילה הותירו בו אש קטנה, כמו שהמלכה אוהבת. ממקומי יכולתי לראות את עשרים ושתיים פושטת את בגדיה. היא הייתה יפה כמו תמיד, ושקטה, כאילו אין דבר טבעי מכך לעשות. קודם משכה מטה את מכנסיה ולאחר שקיפלה אותם הרימה גם את חולצתה. היא לא לבשה חזייה. המלכה אסרה עליה. חופשי ממגבלות הבד נע החזה הקטן שלה מצד אל צד בעודה מתכופפת אל הפרטים אותם הותירה על הרצפה.
נעלי עקב, תיק קטן, כרטיס כניסה אל מוסד יוקרתי כלשהו. התחתונים הדקים בהם נותרה לא יכלו להסתיר את הכתם ההולך וגדל בין רגליה. ידעתי בדיוק מה היא מרגישה. עוד רגע תניח את הדברים במגירה ותיגש אל המקום אותו ייעדה לה המלכה. היום היה זה שולחן האוכל. בצעדים מהירים אך שלווים התקרבה אליו ונעמדה מולו. בדיוק של בעלת ניסיון משכה את תחתוניה אך מעט מטה והתכופפה פעם נוספת, הפעם על מנת להניח את חזה על השולחן. הוא היה בדיוק בגובה המתאים. מניחה את לחיה על העץ הקר מיקמה את ידיה לצד גופה ופישקה את רגליה ככל שאפשרו התחתונים הנמתחים על ירכיה הרכות. עבד חדש היה חושב שהנה, מישהו עומד לזיין אותה, אך לא. עשרים ושתיים תמתין כך לבוא המלכה. יהיו אלו דקות או שעות עד שתבוא. ואז תמתין עוד, בין אם תרצה להשתמש בה ובין אם לא. כך גם אני, במקומי, עם פי פתוח מעט, מוכן לקבל לתוכו את כל שמלכתנו תרצה להכניס.
זמן מה לאחר מכן - לעבדים אסור היה להביט בשעון - הדלת נפתחה. איש לא זז ממקומו. אף עינינו המשיכו להביט באותה נקודה בה נאמר לנו לבהות. במקרה שלי היו אלו פטמותיה של עשרים ואחת, לה הורתה המלכה לכרוע בצידו השני של החדר כשידיה מונחות מאחורי ראשה ופיה פתוח לרווחה כך שככל שתמתין ייאסף הריר אותו לא תוכל לבלוע, ולבסוף יתחיל מטפטף על חזַה. טיפות ראשונות כבר נפלו עליו וזלגו במורדו. עשרים ואחת לא זזה. המלכה הסבירה לה, והיא הבינה היטב, שמפאת גאוותה עליה להיות מושפלת בכל בוקר מחדש. שלא בטעות תחשוב שוב כי היא אדם חופשי.
לבושה בשמלת המשי השחורה חלפה המלכה בינינו. תחילה ליטפה את ראשה של עשרים ואחת ואז את הכוּס הממתין של עשרים ושתיים, שרעדה לרגע, אך מיהרה לעצור את עצמה. לבסוף סימנה אל שלוש וזה קם ממקומו, זקפה מתארכת בין רגליו, והלך אל עברי. הכנתי את פי לאשר עמד להתרחש. שלוש לא היסס. תוך רגעים ספורים עטפו שפתי את הזין החם והמתינו להוראות נוספות. אם תבקש המלכה אעשה את כל שאוכל על מנת שייגמור בתוכי. אם לא, נמתין שנינו כך ככל שתרצה. ברור היה לשנינו כי לא למען העונג שלנו אנו נמצאים כאן, אלא למען העונג שלה. אם שמחה היא בהיותנו פסלים קפואים וחרמנים, כאלו נהיה.
"אני רוצה לדבר עם שתיים-עשרה" הורתה לפתע לשלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״לא" פקדה עליו, ״תישאר כאן". ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״. שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. שמחתי שבעקיפין גם אני מציית לה. ״שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה". לא אמרתי דבר. ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה", המשיכה, ״ואני רוצה שזו תהיה אשתך".
הוספתי לשתוק, עבדים הם חפצים פסיביים, אסור להם להסכים או להתנגד.
״איך אמרת שקוראים לה?״
״רוזי" השבתי.
״זה שם יפה, כן, אך בקרוב יהיה לה שם יפה יותר. אקרא לה עשרים וארבע".
״לא" אמרתי, והתחרטתי מיד.
״סליחה?״
״אני מצטער מלכתי: כן".
״כן?״
״בוודאי שכן, עלינו לתת לך את כל שתרצי".
״מה כתובת הבית שלכם?״
״התמר שלושים ושמונה".
״יופי" אמרה בחיוך, ״עבד טוב", וסימנה לשלוש להסיח את דעתי.
תוך רגע כיסה הנוזל החם את פני הממתינות. נוטף ממצחי אל לחיי ומהן אל שפתי. כמעט ולא הרגשתי בהתקרבותם של שש וארבע. ״הרימו את שתיים-עשרה וקחו אותו אל האוכף, זו הזדמנות טובה להזכיר לו את מקומו״.
...
עכשיו, שבוע לאחר מכן, אני כורע ובוהה בנקודת המבט החדשה שלי. זו עדיין עשרים ואחת עם הריר הנוטף על חזַה השופע, אך הפעם גם ירכיה מפושקות. הסיבה לכך היא שעשרים וארבע, רוזי לשעבר, שוכבת על גבה וראשה מונח ביניהן. פיה פתוח וממתין לאסוף לתוכו את הטיפות הנוזלות מבין שפתיה החמות של עשרים ואחת. אסור לה לזוז או לדבר. אם תהיה שפחה טובה תרשה לה אולי המלכה לבלוע. אסביר איך הדברים הגיעו לכך:
רוזי חזרה הביתה מהעבודה. היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה גדולה, וכשהיא חוזרת, היא חוזרת עייפה. תמיד יש לה הרבה לומר על איך בני אדם מתנהגים ומה הם עושים ומה הם לא עושים. תמיד היא יודעת יותר טוב ממך. ויש לומר לזכותה - לרוב היא צודקת. אף אחד לא יכול לומר שהיא לא חכמה. ביום ההוא הגיעה מאוחר מעט מפני שהייתה צריכה להשלים שיעור אותו פספסה בתחילת השנה. המלכה ידעה זאת כמובן, והתכוננה בהתאם. לובשת את המעיל הארוך תחתיו יכלה להיות ערומה עמדה בקצה הרחוב וחיכתה שרוזי תגיע הביתה. סביב שש ועשרה זה קרה. נוסעת לאט במכונית האדומה שלה פנתה אל החניה המקורה אותה התעקשה שנבנה. זו עם שער המתכת הגבוה שמפריד בין הבית והרחוב. כשהבחינה בו נפתח החלה המלכה הולכת לצד המכונית. איכשהו, רוזי לא שמה לב אליה. לפחות לא לפני שיצאה מהמכונית ומצאה אותה עומדת בינה לבין דלת הבית. התגובה הראשונה שלה הייתה לקפוא במקומה. לאחר מספר רגעים שאלה גם "מי את".
״קיוויתי שזה מה שתשאלי", השיבה לה המלכה, ״אני הבעלים שלך".
״את מה?״
״הבעלים שלך, יקירתי. משמע את רכוש שלי".
״רכוש שלך?״ תהתה והביטה אחורנית, מגלה לצערה שהשער כבר ננעל.
״כן, רכוש".
רוזי בחרה להתקרב אליה. בעבר למדה אומנות לחימה כלשהי וחשבה שעל אישה כמו שעמדה מולה תוכל לגבור. ״אני חושבת שכדאי שתלכי", איימה, וחיפשה בכיסה אחר השלט של השער. כשמצאה את הכפתור מתחת לבד לחצה עליו אך הוא לא נפתח. ״אני חושבת שכדאי שאישאר, ושאת תעשי את מה שאומר לך לעשות". במסגרת עבודתה פגשה רוזי כמה טיפוסים עם ביטחון מופרז, אך לא עד כדי כך. המלכה התקרבה אליה, סוגרת את המרחק המועט שנותר ביניהן. רוזי נבהלה, אך לפני שהספיקה ללכת אחורה הרגישה דקירה קטנה בירך. ״את מבינה עכשיו למה?״ רוזי ניסתה להסתובב אך גופה כולו הרגיש כבד משיכלה לשאת. ״לא? אין דבר... לכי לישון, שפחה שלי, כשתתעוררי יהיה לנו את כל הלילה להסביר".
כשהתעוררה מצאה את עצמה עירומה, קשורה אל קצוות המיטה שלנו, כשרגליה מפושקות ומשהו חודר אל הכוּס שביניהן, אך לא נבהלה. זה הרגיש כאילו היא חולמת. אולי לצינור האינפוזיה המחובר אל זרועה היה לכך קשר. תחושת רכות אין סופית עטפה אותה. המלכה, מבחינה כי התעוררה, פנתה אליה: ״איך ישנת, יקירתי? אני מקווה שטוב, מפני שמלאכה רבה עוד לפנינו. סלחי לי על שנאלצתי לסמם אותך. את פשוט נראית לי חזקה, ואני אוהבת את הנשים שלי חלשות. את יודעת, כנועות, חסרות אונים. את נהנית מהתערובת שלי?״ רוזי לא הצליחה לענות. ״אני חושבת שכן, רקחתי אותה במיוחד בשביל בנות כמוך. בנות חכמות שצריכות ללמוד שיעור על מקומן". רוזי ניסתה לדבר פעם נוספת אך כל שיצאו מפיה היו גניחות. ״אני יודעת, מתוקה שלי, קצת קשה לך לחשוב, אבל זה בסדר, בקרוב תגלי שהדבר היחידי עליו את צריכה לחשוב הוא עלי. ואת זה כבר יהיה לך הרבה יותר קל לעשות".
"אגלה לך סוד קטן: בקרוב אוציא את המחט אותה הכנסתי לזרוע שלך בשביל שתוכלי לחזור ולשלוט בעצמך, כמו אישה אמיתית. עם זאת, הדילדו הארוך הזה יישאר בתוכך. לצידו גם הקולר המיוחד אותו הבאתי לך. מהודק וצמוד אל הצוואר היפה שלך. והוא לא סתם קולר... תביני, אם תתנהגי יפה הוא ידאג שתרגישי טוב ואם תתנהגי לא יפה, אז הוא ידאג שיכאב לך. שיכאב לך מאוד. לא תוכלי להוריד אותו ואם תנסי הוא יעשה שתחזרי לישון, ואז כל שאצטרך יהיה להרים אותך ולקשור אותך חזרה לכאן. זה ברור שפחה?״ רוזי, עדיין לא בטוחה אם חלום זה או מציאות, הנהנה בחיוב. ״יופי", אמרה המלכה והוציאה בעדינות את המחט מתוכה. את מעט הדם שיצא בעקבותיו ספגה בעזרת צמר גפן ורדרד. "עוד כמה דקות תחזרי לעצמך, רכוש שלי, ואז נוכל להתחיל".
…
את ההודעה קיבלתי למחרת בצהריים. היא הייתה מרוזי. "בוא הביתה", נכתב בה. מצאתי תרוץ לעזוב את העבודה ונכנסתי למכונית. הייתה זו שעת עומס אך הכרתי כמה קיצורי דרך ותוך עשרים דקות כבר עמדתי מול השער החשמלי, מחכה שיפתח. מחנה את המכונית ניגשתי אל הדלת ועמדתי לפתוח אותה, אך נזכרתי כי נתתי את המפתח למלכתי. דפקתי עליה והיא נפתחה בחריקה קלה, מישהו לא נעל אותה. ״תכנס", נשמע קולה של רוזי מהמטבח. הלכתי לקראתה. כבר מהמסדרון יכולתי לראות אותה, עומדת לצד שולחן האוכל, לבושה במדי עוזרת בית לבנים ושחורים, כמו בסרטים. ליתר דיוק: לבושה בחצי מדי עוזרת בית. לרגליה היו רק זוג תחתונים ורודים עם מה שנראה כמו דילדו בולט מתוכם. קשה היה לומר בדיוק באיזה צבע היה הוא מתוך הכתם שנוצר סביבו, אך גם לא היה זה משנה. לצידה ישבה על אחד מכיסאות המטבח המלכה. שלי, ומעכשיו הנחתי, גם שלה. ברגע שהבחנתי בה ירדתי על ברכי. אלא אם הורתה על כך בפירוש אין לעמוד בפניה, ומפני שלא קיבלתי הוראות אחרות כל שיכולתי היה להמתין ולציית.
״ברוך הבא לבית שלי", אמרה, והצביעה על הכיסא מולה, ״אתה מוזמן לשבת". מיהרתי להתיישב והשפלתי את מבטי שלא אביט בטעות בעיניה. ״תסתכל על השפחה שלי", פקדה עלי והבטתי ברוזי. ״אתה יודע איך קוראים לה?״ שאלה אך שינתה את דעתה. ״בעצם" פנתה אליה, ״תספרי לו איך קוראים לך".
״קוראים לי עשרים וארבע", ענתה.
״ומה התפקיד שלך?”.
״אני שפחה צייתנית".
״מה היית לפני כן?”.
״זה לא משנה".
״עד מתי תצייתי לי?”.
״לתמיד".
מלכתי חייכה. ״עד לפני כמה שעות היא עוד ניסתה להתנגד, אבל רצף מדויק של אורגזמות שבר אותה סופית. כמה אני אוהבת את הרגע שבו אתם מוותרים. נוטשים את האישיות שלכם ומתמלאים בשליטה שלי״.
"אתם הזוג הראשון שכבשתי, אתה יודע? מעניין מה אעשה אתכם. הרי יש לי עכשיו עוד בית ועוד שתי מכוניות. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפני. אקח אתכם לאחוזה תחילה, זה בטוח. לעשרים וארבע יש עוד הרבה ללמוד, אבל אחר כך... השכנים שלכם חמודים. אני בטוחה שאפשר יהיה לסדר את הדברים כך שגם הם, עם קצת שכנוע, ישמחו לציית לי". היא צחקה לעצמה. ״עד אז", פקדה עלינו ופתחה את רגליה, "בואו ותראו לי כמה אתם כנועים". שנינו ירדנו אל הרצפה וזחלנו לעברה. מעולם לא שמחנו כך שאנו רכוש.
לאחר שהנחתי את בגדיי במגירה שיועדה לי מיהרתי אל מקומי לצד האח הבוער. עבדי הלילה הותירו בו אש קטנה, כמו שהמלכה אוהבת. ממקומי יכולתי לראות את עשרים ושתיים פושטת את בגדיה. היא הייתה יפה כמו תמיד, ושקטה, כאילו אין דבר טבעי מכך לעשות. קודם משכה מטה את מכנסיה ולאחר שקיפלה אותם הרימה גם את חולצתה. היא לא לבשה חזייה. המלכה אסרה עליה. חופשי ממגבלות הבד נע החזה הקטן שלה מצד אל צד בעודה מתכופפת אל הפרטים אותם הותירה על הרצפה.
נעלי עקב, תיק קטן, כרטיס כניסה אל מוסד יוקרתי כלשהו. התחתונים הדקים בהם נותרה לא יכלו להסתיר את הכתם ההולך וגדל בין רגליה. ידעתי בדיוק מה היא מרגישה. עוד רגע תניח את הדברים במגירה ותיגש אל המקום אותו ייעדה לה המלכה. היום היה זה שולחן האוכל. בצעדים מהירים אך שלווים התקרבה אליו ונעמדה מולו. בדיוק של בעלת ניסיון משכה את תחתוניה אך מעט מטה והתכופפה פעם נוספת, הפעם על מנת להניח את חזה על השולחן. הוא היה בדיוק בגובה המתאים. מניחה את לחיה על העץ הקר מיקמה את ידיה לצד גופה ופישקה את רגליה ככל שאפשרו התחתונים הנמתחים על ירכיה הרכות. עבד חדש היה חושב שהנה, מישהו עומד לזיין אותה, אך לא. עשרים ושתיים תמתין כך לבוא המלכה. יהיו אלו דקות או שעות עד שתבוא. ואז תמתין עוד, בין אם תרצה להשתמש בה ובין אם לא. כך גם אני, במקומי, עם פי פתוח מעט, מוכן לקבל לתוכו את כל שמלכתנו תרצה להכניס.
זמן מה לאחר מכן - לעבדים אסור היה להביט בשעון - הדלת נפתחה. איש לא זז ממקומו. אף עינינו המשיכו להביט באותה נקודה בה נאמר לנו לבהות. במקרה שלי היו אלו פטמותיה של עשרים ואחת, לה הורתה המלכה לכרוע בצידו השני של החדר כשידיה מונחות מאחורי ראשה ופיה פתוח לרווחה כך שככל שתמתין ייאסף הריר אותו לא תוכל לבלוע, ולבסוף יתחיל מטפטף על חזַה. טיפות ראשונות כבר נפלו עליו וזלגו במורדו. עשרים ואחת לא זזה. המלכה הסבירה לה, והיא הבינה היטב, שמפאת גאוותה עליה להיות מושפלת בכל בוקר מחדש. שלא בטעות תחשוב שוב כי היא אדם חופשי.
לבושה בשמלת המשי השחורה חלפה המלכה בינינו. תחילה ליטפה את ראשה של עשרים ואחת ואז את הכוּס הממתין של עשרים ושתיים, שרעדה לרגע, אך מיהרה לעצור את עצמה. לבסוף סימנה אל שלוש וזה קם ממקומו, זקפה מתארכת בין רגליו, והלך אל עברי. הכנתי את פי לאשר עמד להתרחש. שלוש לא היסס. תוך רגעים ספורים עטפו שפתי את הזין החם והמתינו להוראות נוספות. אם תבקש המלכה אעשה את כל שאוכל על מנת שייגמור בתוכי. אם לא, נמתין שנינו כך ככל שתרצה. ברור היה לשנינו כי לא למען העונג שלנו אנו נמצאים כאן, אלא למען העונג שלה. אם שמחה היא בהיותנו פסלים קפואים וחרמנים, כאלו נהיה.
"אני רוצה לדבר עם שתיים-עשרה" הורתה לפתע לשלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״לא" פקדה עליו, ״תישאר כאן". ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״. שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. שמחתי שבעקיפין גם אני מציית לה. ״שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה". לא אמרתי דבר. ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה", המשיכה, ״ואני רוצה שזו תהיה אשתך".
הוספתי לשתוק, עבדים הם חפצים פסיביים, אסור להם להסכים או להתנגד.
״איך אמרת שקוראים לה?״
״רוזי" השבתי.
״זה שם יפה, כן, אך בקרוב יהיה לה שם יפה יותר. אקרא לה עשרים וארבע".
״לא" אמרתי, והתחרטתי מיד.
״סליחה?״
״אני מצטער מלכתי: כן".
״כן?״
״בוודאי שכן, עלינו לתת לך את כל שתרצי".
״מה כתובת הבית שלכם?״
״התמר שלושים ושמונה".
״יופי" אמרה בחיוך, ״עבד טוב", וסימנה לשלוש להסיח את דעתי.
תוך רגע כיסה הנוזל החם את פני הממתינות. נוטף ממצחי אל לחיי ומהן אל שפתי. כמעט ולא הרגשתי בהתקרבותם של שש וארבע. ״הרימו את שתיים-עשרה וקחו אותו אל האוכף, זו הזדמנות טובה להזכיר לו את מקומו״.
...
עכשיו, שבוע לאחר מכן, אני כורע ובוהה בנקודת המבט החדשה שלי. זו עדיין עשרים ואחת עם הריר הנוטף על חזַה השופע, אך הפעם גם ירכיה מפושקות. הסיבה לכך היא שעשרים וארבע, רוזי לשעבר, שוכבת על גבה וראשה מונח ביניהן. פיה פתוח וממתין לאסוף לתוכו את הטיפות הנוזלות מבין שפתיה החמות של עשרים ואחת. אסור לה לזוז או לדבר. אם תהיה שפחה טובה תרשה לה אולי המלכה לבלוע. אסביר איך הדברים הגיעו לכך:
רוזי חזרה הביתה מהעבודה. היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה גדולה, וכשהיא חוזרת, היא חוזרת עייפה. תמיד יש לה הרבה לומר על איך בני אדם מתנהגים ומה הם עושים ומה הם לא עושים. תמיד היא יודעת יותר טוב ממך. ויש לומר לזכותה - לרוב היא צודקת. אף אחד לא יכול לומר שהיא לא חכמה. ביום ההוא הגיעה מאוחר מעט מפני שהייתה צריכה להשלים שיעור אותו פספסה בתחילת השנה. המלכה ידעה זאת כמובן, והתכוננה בהתאם. לובשת את המעיל הארוך תחתיו יכלה להיות ערומה עמדה בקצה הרחוב וחיכתה שרוזי תגיע הביתה. סביב שש ועשרה זה קרה. נוסעת לאט במכונית האדומה שלה פנתה אל החניה המקורה אותה התעקשה שנבנה. זו עם שער המתכת הגבוה שמפריד בין הבית והרחוב. כשהבחינה בו נפתח החלה המלכה הולכת לצד המכונית. איכשהו, רוזי לא שמה לב אליה. לפחות לא לפני שיצאה מהמכונית ומצאה אותה עומדת בינה לבין דלת הבית. התגובה הראשונה שלה הייתה לקפוא במקומה. לאחר מספר רגעים שאלה גם "מי את".
״קיוויתי שזה מה שתשאלי", השיבה לה המלכה, ״אני הבעלים שלך".
״את מה?״
״הבעלים שלך, יקירתי. משמע את רכוש שלי".
״רכוש שלך?״ תהתה והביטה אחורנית, מגלה לצערה שהשער כבר ננעל.
״כן, רכוש".
רוזי בחרה להתקרב אליה. בעבר למדה אומנות לחימה כלשהי וחשבה שעל אישה כמו שעמדה מולה תוכל לגבור. ״אני חושבת שכדאי שתלכי", איימה, וחיפשה בכיסה אחר השלט של השער. כשמצאה את הכפתור מתחת לבד לחצה עליו אך הוא לא נפתח. ״אני חושבת שכדאי שאישאר, ושאת תעשי את מה שאומר לך לעשות". במסגרת עבודתה פגשה רוזי כמה טיפוסים עם ביטחון מופרז, אך לא עד כדי כך. המלכה התקרבה אליה, סוגרת את המרחק המועט שנותר ביניהן. רוזי נבהלה, אך לפני שהספיקה ללכת אחורה הרגישה דקירה קטנה בירך. ״את מבינה עכשיו למה?״ רוזי ניסתה להסתובב אך גופה כולו הרגיש כבד משיכלה לשאת. ״לא? אין דבר... לכי לישון, שפחה שלי, כשתתעוררי יהיה לנו את כל הלילה להסביר".
כשהתעוררה מצאה את עצמה עירומה, קשורה אל קצוות המיטה שלנו, כשרגליה מפושקות ומשהו חודר אל הכוּס שביניהן, אך לא נבהלה. זה הרגיש כאילו היא חולמת. אולי לצינור האינפוזיה המחובר אל זרועה היה לכך קשר. תחושת רכות אין סופית עטפה אותה. המלכה, מבחינה כי התעוררה, פנתה אליה: ״איך ישנת, יקירתי? אני מקווה שטוב, מפני שמלאכה רבה עוד לפנינו. סלחי לי על שנאלצתי לסמם אותך. את פשוט נראית לי חזקה, ואני אוהבת את הנשים שלי חלשות. את יודעת, כנועות, חסרות אונים. את נהנית מהתערובת שלי?״ רוזי לא הצליחה לענות. ״אני חושבת שכן, רקחתי אותה במיוחד בשביל בנות כמוך. בנות חכמות שצריכות ללמוד שיעור על מקומן". רוזי ניסתה לדבר פעם נוספת אך כל שיצאו מפיה היו גניחות. ״אני יודעת, מתוקה שלי, קצת קשה לך לחשוב, אבל זה בסדר, בקרוב תגלי שהדבר היחידי עליו את צריכה לחשוב הוא עלי. ואת זה כבר יהיה לך הרבה יותר קל לעשות".
"אגלה לך סוד קטן: בקרוב אוציא את המחט אותה הכנסתי לזרוע שלך בשביל שתוכלי לחזור ולשלוט בעצמך, כמו אישה אמיתית. עם זאת, הדילדו הארוך הזה יישאר בתוכך. לצידו גם הקולר המיוחד אותו הבאתי לך. מהודק וצמוד אל הצוואר היפה שלך. והוא לא סתם קולר... תביני, אם תתנהגי יפה הוא ידאג שתרגישי טוב ואם תתנהגי לא יפה, אז הוא ידאג שיכאב לך. שיכאב לך מאוד. לא תוכלי להוריד אותו ואם תנסי הוא יעשה שתחזרי לישון, ואז כל שאצטרך יהיה להרים אותך ולקשור אותך חזרה לכאן. זה ברור שפחה?״ רוזי, עדיין לא בטוחה אם חלום זה או מציאות, הנהנה בחיוב. ״יופי", אמרה המלכה והוציאה בעדינות את המחט מתוכה. את מעט הדם שיצא בעקבותיו ספגה בעזרת צמר גפן ורדרד. "עוד כמה דקות תחזרי לעצמך, רכוש שלי, ואז נוכל להתחיל".
…
את ההודעה קיבלתי למחרת בצהריים. היא הייתה מרוזי. "בוא הביתה", נכתב בה. מצאתי תרוץ לעזוב את העבודה ונכנסתי למכונית. הייתה זו שעת עומס אך הכרתי כמה קיצורי דרך ותוך עשרים דקות כבר עמדתי מול השער החשמלי, מחכה שיפתח. מחנה את המכונית ניגשתי אל הדלת ועמדתי לפתוח אותה, אך נזכרתי כי נתתי את המפתח למלכתי. דפקתי עליה והיא נפתחה בחריקה קלה, מישהו לא נעל אותה. ״תכנס", נשמע קולה של רוזי מהמטבח. הלכתי לקראתה. כבר מהמסדרון יכולתי לראות אותה, עומדת לצד שולחן האוכל, לבושה במדי עוזרת בית לבנים ושחורים, כמו בסרטים. ליתר דיוק: לבושה בחצי מדי עוזרת בית. לרגליה היו רק זוג תחתונים ורודים עם מה שנראה כמו דילדו בולט מתוכם. קשה היה לומר בדיוק באיזה צבע היה הוא מתוך הכתם שנוצר סביבו, אך גם לא היה זה משנה. לצידה ישבה על אחד מכיסאות המטבח המלכה. שלי, ומעכשיו הנחתי, גם שלה. ברגע שהבחנתי בה ירדתי על ברכי. אלא אם הורתה על כך בפירוש אין לעמוד בפניה, ומפני שלא קיבלתי הוראות אחרות כל שיכולתי היה להמתין ולציית.
״ברוך הבא לבית שלי", אמרה, והצביעה על הכיסא מולה, ״אתה מוזמן לשבת". מיהרתי להתיישב והשפלתי את מבטי שלא אביט בטעות בעיניה. ״תסתכל על השפחה שלי", פקדה עלי והבטתי ברוזי. ״אתה יודע איך קוראים לה?״ שאלה אך שינתה את דעתה. ״בעצם" פנתה אליה, ״תספרי לו איך קוראים לך".
״קוראים לי עשרים וארבע", ענתה.
״ומה התפקיד שלך?”.
״אני שפחה צייתנית".
״מה היית לפני כן?”.
״זה לא משנה".
״עד מתי תצייתי לי?”.
״לתמיד".
מלכתי חייכה. ״עד לפני כמה שעות היא עוד ניסתה להתנגד, אבל רצף מדויק של אורגזמות שבר אותה סופית. כמה אני אוהבת את הרגע שבו אתם מוותרים. נוטשים את האישיות שלכם ומתמלאים בשליטה שלי״.
"אתם הזוג הראשון שכבשתי, אתה יודע? מעניין מה אעשה אתכם. הרי יש לי עכשיו עוד בית ועוד שתי מכוניות. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפני. אקח אתכם לאחוזה תחילה, זה בטוח. לעשרים וארבע יש עוד הרבה ללמוד, אבל אחר כך... השכנים שלכם חמודים. אני בטוחה שאפשר יהיה לסדר את הדברים כך שגם הם, עם קצת שכנוע, ישמחו לציית לי". היא צחקה לעצמה. ״עד אז", פקדה עלינו ופתחה את רגליה, "בואו ותראו לי כמה אתם כנועים". שנינו ירדנו אל הרצפה וזחלנו לעברה. מעולם לא שמחנו כך שאנו רכוש.
