משרד | חלק ראשון

מאז שפגשתי את דוקטור רומנוב דברים מוזרים התחילו לקרות. אני אומר דברים אותם לא רציתי לומר. אני הולך למקומות אליהם לא בחרתי ללכת, ולא פעם מוצא את עצמי מתעורר מבלי בכלל לזכור שנרדמתי. ובכל פעם שאני מתעורר מלווה אותי תחושה מוזרה. כאילו משהו התרוקן מתוכי אך גם התמלא בו זמנית. לא פיזית, הכוונה, מנטלית. כאילו משהו הוצא ומשהו אחר הושם במקומו. הוחבא היטב בתוכי עד שאפילו אני לא הצלחתי למצוא אותו.

אתמול לדוגמה פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי במיטה שלי. השעה הייתה שתיים-עשרה וחצי בצהריים. הייתי אמור להיות בעבודה, זכרתי שנסעתי לעבודה, אך לא הייתי בה. שכבתי במיטה בתחתונים. בלי שמיכה, בלי מזגן – על אף שהקיץ החל כבר להתחמם. הזעתי מעט אך לא מספיק בשביל להכתים את המצעים. כמה שערות היו דבוקות למצחי. משהו בתוכי ניסה לומר לי משהו אותו לא הבנתי. הרגשתי שעלי לברוח אך לא ידעתי ממה. כמו שמתעוררים מסיוט, והמציאות מתגלה אך הפחד נותר. רק שהפעם לא ידעתי ממה התעוררתי או ממה נמלטתי מלכתחילה. זמן ארוך נותרתי כך. בין ההכרה לחוסר ההכרה, מחפש אחר דבר להיאחז בו. בכל פעם בה נדמה היה לי שמצאתי נקודה כזו, נשמטת הייתה מידי ומוצא הייתי את עצמי שוקע חזרה אל תוך חצי החלום. לרגעים לא הייתי בטוח אף אם אני ישן או שבאמת המציאות זו. טוב שצעדים נשמעו במסדרון. קלים, אך בה בעת רציניים – מלאי כוונה. טוב שהדלת נפתחה במהירות ודוקטור רומנו נכנסה אל החדר.

הפניתי את ראשי לכיוונה אך לא יכולתי לעשות יותר מכך מפני שעם כניסתה אמרה: "קפא" ובין רגע, כמו הפך גופי כולו לאבן, הייתי לכוד במקומי. כמו רשת עטפה אותי ונצמדה כל כך שלא יכולתי להזיז בתוכה אפילו אצבע. נותרתי מביט אל הדלת בעוד דוקטור רומנו חלפה לפני. ברגעים הספורים בהם עברה מולי ראיתי רק את חולצת הכפתורים הלבנה אותה לבשה, את החצאית השחורה. שמעתי את העקבים הדקים, אך לא מעבר לכך. עתה נותר לפני רק הקיר הלבן. דוקטור רומנו עמדה מאחורי, ביני לבין החלון הפתוח, המתינה רגע בשתיקה ואז, הווילון נסגר. חשכה מלאה את החדר. חשכה ועמה התרחקות. התבודדות מהעולם ומכל שיכל להציץ מתוכו, לגלות אותנו. שמעתי אותה חולצת את נעליה ומניחה אותן בפינת החדר. אז התקרבה אלי והניחה את רגלה האחת על המזרן ואז את ידה ואת רגלה השנייה והמשיכה כך עד שהייתה איתי על המיטה ויכולה הייתה למקם אותי כרצונה. מגע ידיה, אף כי קר היה, אף כי נהג בי כמו הייתי חפץ דומם וחסר רצונות, מילא בי עונג כמותו לא הכרתי. עונג שכמו היה חזק מכדי להיווצר בזכות מגע, אך נוצר בכל זאת. מצאתי את עצמי שוכב על גבי. את שתי ידי הזיזה כך שהונחו מעל ראשי. היא עצמה רכנה מעלי, כשירכיה לצידי בטני. ״שכחת אותי" אמרה לי, ״אך אני לא שכחתי אותך.״

היא חייכה וליטפה את ראשי. "אתה מבין... שמחתי כל כך שבאתי לאסוף אותך מהעבודה בבוקר. אף שהשעה הייתה מוקדמת, אף שידעתי שעלול להתעורר בגללי חשש. שישאלו, אותם אנשים משעממים שאתה עובד איתם: לאן נעלמת באמצע היום, מי האישה המסתורית שהלכת אחריה? תחילה פקידת הקבלה לא רצתה בכלל שאכנס. היא מאוד לא מנומסת, אתה יודע. בחורה צעירה כזאת שחושבת שבגלל שנתנו לה לנהל את היומן היא שולטת בעולם. הייתי צריכה להפנט אותה. להרגיע אותה עד שעיניה נעצמו ונראה היה זה כאילו נרדמה על הכיסא. זה יכול היה להספיק אך משהו בחוצפה שלה הכעיס אותי. בעודי פונה להיכנס אמרתי לה: ׳בעוד כמה רגעים תקומי ותאמיני שאת חתולה׳. זה הצחיק אותי," הוסיפה כבדרך אגב, וליטפה את שערי.

“המשכתי בין החדרים עד שהגעתי אל זה שלך. שמחתי כל כך שלא זיהית אותי. שאתה עבד צייתן עד כדי כך שאף לזכור אתה יכול רק את כשאני מורה לך. ניסית לקום אך אמרתי לך ׳שב׳. לא הבנת למה אתה עושה את כל מה שאני מבקשת. הבלבול במבט שלך גירה אותי, חוסר האונים, אך את שרציתי לעשות לא יכולנו לעשות במשרד". היא חייכה והושיטה את אחת מידיה אחורנית, אל בין רגלי. "פקדתי עליך לרדת איתי אל החניון ולהסיע אותנו לכאן. כשיצאנו מהחדר הלכתי ראשונה ואתה מאחורי. איש לא עמד בדרכנו. ליד דלת הכניסה מצאנו את הדלפק ריק. רק כשניגשתי אליו מצאתי את הפקידה שלך, על ארבע מאחוריו, מלקקת את זרועותיה כאילו מנסה לנקות אותן. כמעט השארתי אותה כך בשביל ללמד אותה לקח, אך אז חשבתי שאני מגזימה. ׳קומי׳, פקדתי עליה, ׳בואי איתנו׳ והיא צייתה בלי מחשבה.

ירדנו במעלית כשכל אחד מכם עומד בשתיקה. כמה שאני אוהבת את המבט שלכם כשאתם לא יודעים מה קורה. כשאתם לא בטוחים איפה אתם נמצאים. כשכל העולם שלכם סובב אותי ותלוי במילים שלי. ניצלתי את ההזדמנות בשביל לספר לכם על שנעשה כשנגיע. רציתי שתהיו מוכנים. דקה לאחר מכן, ליד האוטו, הערתי אותך. התיישבת ליד ההגה. אני התמקמתי בספסל האחורי והורתי לחתולה שלנו לשבת לצידי. היא זחלה פנימה ונותרה על ארבע גם בתוך המכונית. ׳תשכבי׳ פקדתי עליה והיא צייתה. מניחה את ראשה על ירכי החלה להניע אותו מטה ומעלה. ׳אני יודעת שאת אוהבת אותי׳ לחשתי באוזנה, ׳אך עכשיו אני רוצה שתשני׳. תוך רגע הפך גופה רפוי. החתולה החנפנית הייתה שוב פקידה מרדנית. בעודך נוהג הוספתי ללחוש באוזניה. עד שהגענו הנה כבר לא נותרה בה מאותה חוצפה.

חנינו בחניון הבניין ויצאנו מהאוטו. נכנסנו אל המעלית ולחצת על כפתור הקומה השלישית. כשהיא נעצרה בחריקה קלה יצאת ראשון, שולף את המפתח מכיסך כפי שהורתי לך, ופותח את הדלת. נכנסתי ראשונה ואחרי נכנסתם אתם. החלטתי לסגור את הדלת בעצמי. רדומים כל כך הייתם שאלמלא ניתנה לכם פקודה ישירה קפואים הייתם נותרים במקומכם. הבטתי בשניכם עומדים ובוהים, כל אחד בקיר שלפניו. מפני שהמילים שלי הפכו למחשבות שלכם, בכל עת בה לא דיברתי היה ראשכם ריק. מסתכלת עליה, ואז עליך. החלטתי שלפני שנתחיל את שתכננתי, אני רוצה לשחק קצת עם הצעצוע החדש. ׳לך לחדר,׳ פקדתי עליך, ׳התפשט וחכה לי במיטה׳. ׳אה׳ הוספתי, ׳ותשכח מכל מה שקרה היום, תחשוב שאתה חולם׳. עמדת מבלי לזוז. ׳זה ברור?׳ שאלתי, מעט כועסת. אתה הנהנת. רק אחרי שדרשתי זאת בפירוש באת לכאן.

אתה מבין עכשיו? יופי.. אבל זה לא העיקר. העניין הוא ש.. בזמן שדיברנו, הפקידה שלך התחילה לזוז במקומה. אף שטבעי להתנגד לכך שמישהו אחר שולט בך מעט הופתעתי, הרי עד עכשיו הייתה היא כמהה כל כך, נמהרת לציית אפילו משהיית אתה בהתחלה. אתה זוכר איך היית? אה, נכון.. לא הרשתי לך לזכור. אין דבר. הורתי לה להתפשט גם כן. מתחת לחליפה המשרדית אותה לבשה הופיעה חזיית תחרה שחורה ומתחתיה תחתונים קטנות ואדמדמות. ׳אל תורידי את אלו׳ פקדתי עליה והיא קפאה במקומה. וודאי לבשה אותן בשביל הבוס שהיא מזיינת אצלכם, הכלבה הקטנה, אבל עכשיו היו הן בשבילי. ׳את יודעת׳, אמרתי לה, ׳להיות פקידה זה נחמד. לתרום לארגון, לעזור למי שצריך.. אבל מה שתמיד רצית להיות, באמת, בתוך תוכך, זו בובה. תמיד רצית שיאחזו בך, שישתמשו בך, שיעבירו אותך ממקום למקום.. ועכשיו יקירתי, הגיעה ההזדמנות שלך. את עומדת להיות כזו! ולא סתם בובת משחק׳ צחקתי, ׳את תהי בובת ראווה!׳

מבט מפוחד מעט הופיע על פניה אך היא נותרה במקומה. ׳יופי׳, המשכתי, ׳ילדה טובה׳, ומשכתי מעט מטה את כתפיות החזייה השחורה. ׳בואי איתי׳. אוחזת בידה הובלתי אותה אל החלון הגדול, זה שמשקיף אל כל הבניינים הגבוהים. אלו שאתה והחברים העשירים שלך בניתם. הסטתי את הווילון ככל שיכולתי וסובבתי את הבובה שלי כך שתפנה אליו. משכתי את החזייה עוד קצת למטה ואז גם את התחתונים. שיראו מעט מהשיער שטיפחה. שגזרה וסידרה בשביל מי שהתלבשה כל כך יפה בשבילו. לקחתי כמה צעדים אחורנית בשביל להסתכל עליה. משהו היה חסר. משהו בהשפלה המוחלטת, זו שתשבור אותה ותבטיח שתמיד תציית לי.

כשהבנתי מהו חזרתי אליה ואחזתי שוב בידה הממתינה. הרמתי אותה ותחבתי אותה אל תוך התחתונים האדומות. עכשיו הייתה כמו שצריכה הייתה להיות. מושלמת. ׳בובה טובה שלי׳ לחשתי באוזנה, ׳את לא תזוזי מכאן עד שאומר לך. את לא תזוזי מכאן עד שכל העיר תראה אותך נוגעת בעצמך ותביני שאינך אלא חפץ שנועד להנאתי. עד שתשכחי שאי פעם היית כלבה חנפנית שלא נתנה לי להיכנס למשרד כשרציתי, ששאלה שאלות שלכלבות חנפניות אסור לשאול. זה ברור?׳ היא הנהנה לחיוב אף כי ניכר היה כי לא רצתה לעשות זאת. כי משהו בתוכה מתנגד בכל כוחו אך עודנו חלש מדי. הייתי מרוצה מעצמי. לנגיעת הסיום נעזרתי באצבעותיי בשביל להפריד בין שפתיה, ואז, לפתוח את פיה. עכשיו הייתה היא הבובה שתמיד רציתי. עד שאחזור, ידעתי, כבר לא יהיה בה מה שיתנגד.״

לאט לאט הכל חזר אלי. החברה שהמליצה לי לפגוש מהפנטת, ששלחה לי את המספר של דוקטור רומנוב, שהבטיחה שהיא תעזור לי לפתור את הבעיה שלי. זה נשמע לי מצחיק כל כך, אבל היא הייתה כל כך משוכנעת שהייתי חייב לנסות. "מהפנטת,״ חשבתי לעצמי, ״אין כזה דבר היפנוזה", אבל הלכתי בכל זאת. קבעתי פגישה, נכנסתי לאוטו ונסעתי לכתובת שניתנה לי במרכז העיר. נזכרתי גם במזכירה שלה, שכשנכנסתי ישבה מאחורי דלפק הקבלה עם מחשוף גדול עד כדי כך שלא היה מבייש חשפנית. עם שיער מבולגן ואודם בוהק ועיפרון שחור סביב העניים. שהייתה נחושה כל כך לשרת אותי עד שתהיתי אם בכלל הגעתי אל הכתובת הנכונה. נזכרתי גם איך דוקטור רומנוב יצאה מהמשרד שלה והזמינה אותי להיכנס. איך מהרגע הראשון בו הבטתי לכיוונה משהו בה פיתה אותי. משהו בדרך בה דיברה, כאילו פונה אליך מתוך חלום. את המילים שלה שמעתי ולא שמעתי באותו הזמן. כמו חלפו מבעד להכרה שלי ונכנסו הישר אל תת המודע, מוכנות לעשות בו כרצונן.

באותה הצורה היא דיברה אלי כששכבתי במיטה. והיא מעלי והבובה החדשה שלה נוגעת בעצמה בחוץ. כל תשומת לבי הייתה נתונה לה אך לא הבנתי דבר משאמרה. הגוף שלי פעל מעצמו. אני רק ישנתי. שינה עמוקה ומתוקה. כזו שכשאקום ממנה אשכח את כל שעשיתי. דוקטור רומנוב ידעה זאת ולכן עשתה לי את כל שעלה על דעתה. ברור היה לה שלא אתנגד. למעשה, לא רק שלא אתנגד – רצונותיה, ברגע שתביע אותם, יהפכו בין רגע לרצונותיי. ״אתה יודע" אמרה לי, ״זה לא הוגן שרק הכלבה הקטנה נהנית בחוץ.״ בעודה מדברת התרוממה מעלי ומשכה מתוך החצאית את תחתוניה. מרימה את רגלה האחת, התיישבה על המיטה לצידי ופשטה אותן לגמרי. אחריהן את החצאית ואז את החולצה. חזייה לא נהגה ללבוש ולכן כשחזרה אל מקומה מעלי הייתה ערומה לגמרי. ״תהנה מהמראה הזה כל עוד אתה יכול," אמרה, צוחקת. ״כשנסיים כאן אני לא אתן לך לזכור אותו.״

אז הניחה את ידיה על ראש המיטה ומשכה בעזרתן את עצמן קדימה עד שפני היו מונחות בדיוק בין רגליה. “אין דבר שאתה רוצה יותר מללקק אותי" אמרה ובין רגע הייתה זו האמת. ״אין דבר שאתה רוצה משאגמור שוב ושוב עד שכל הפנים שלך יהיו ספוגות ברטיבות שלי". לשוני יצאה מעצמה והחלה עולה ויורדת. בה בעת הניעה דוקטור רומנוב את ירכיה מעלה ומטה, משתפשפת בפני, שכל תפקידן היה לענג אותה. שמעתי אותה גונחת. העונג שלה גדול היה בשבילי משהעונג שלי אי פעם יכל להיות. כשגמרה הרגיש זה כאילו אני גומר ביחד איתה. ״תישן," אמרה כשסיימה להשתמש בי. טיפות חמימות נטפו מקצות שפתי. עיני נעצמו.

כנראה לא ישנתי טוב אתמול בלילה, אחרת איך נרדמתי באמצע יום העבודה. ועוד בכיסא המשרד מכל המקומות. מה השעה? שתיים אחר הצהריים? טוב שהדלת הייתה סגורה. אם מישהו היה נכנס אני מניח שזה היה מעיר אותי. איזה מוזר. אבל.. אם אף אחד לא שם לב זה בטח לא מזיק. איפה הפלאפון? אפתח את המצלמה הקדמית ואבדוק שאני מסודר. כן, הנה, אני נראה בסדר. אחזור לעבוד ואעשה כאילו כלום לא קרה. מה נותר לי להספיק? דו"ח וחצי בערך, זו משימה סבירה. רק כוס קפה אשתה, אבקש מיעל הפקידה שלנו להכין לי אחת. איפה המספר שלה? הנה.. יעל, כן.. הייתי מרוכז מאוד במשימה אחרת.. אני יודע, לא לצאת מהמשרד יום שלם.. תוכלי בבקשה להכין לי כוס קפה? בלי סוכר, כן, תודה". ניתקתי ופתחתי את המחשב. תוך כמה רגעים כבר התחלתי להקליד.

כמה דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. ״זו בטח היא," חשבתי לעצמי. “פתוח," אמרתי והדלת נפתחה. יעל נכנסה פנימה בחולצה צמודה וחצאית צמודה אף יותר. העקבים אותם נעלה נדמו לי גבוהים יותר אף מאלו איתם באה בדרך כלל. נראה היה שקשה לה מעט ללכת, אך כוס הקפה הייתה בידה וזה היה כל מה שמשנה. כשהניחה אותה על שולחני נדמה היה לי ששמעתי זמזום דק עולה מבין רגליה אך המחשוף אותו חשפה בפני בהתכופפה משך את כל תשומת ליבי. לא הספקתי לתהות מנין הקול. ״תודה" אמרתי נבוך מעט והיא צחקקה ופנתה לצאת מהחדר. הבטתי באגנה הנע מצד לצד בעודה מתרחקת. להפתעתי, לפני שיצאה הסתובבה להביט בי שוב. חשבתי שתעיר לי על שבהיתי בה אך במקום זאת הודיעה: ״כמעט שכחתי. דוקטור רומנוב מסרה שתיפגש איתנו, זאת אומרת, איתך, מחר בבוקר". ״תודה," אמרתי פעם נוספת. יעל יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה. לא זכרתי מי היא דוקטור רומנוב, אך אם קבעתי איתה פגישה במשרד, בוודאי זו פגישה חשובה. שתיתי מהקפה. טעמו התערבב, עת חלף על שפתי, עם טעם אותו לא היכרתי. סידרתי מעט את החליפה והתחלתי לעבוד.