תשכחי

הוא עומד מעליה, כמו שמש גדולה, שורף את הצללים שנשארו בה, צולל לתוך עיניה כמו דמות קדמונית, עטוף בשקט שאין לו זמן, ואין לו שם. היד שלו מונחת על צווארה, לא מחזיקה, רק מזכירה, את מה שהיא יודעת, את מה שהיא שכחה.

האוויר עוצר. "את תזכרי את הרגע הזה לנצח", הוא לוחש לה, והקול שלו לא יוצא מגרונו אלא ממנה, ממעמקי התודעה שלה, כאילו הוא חלק ממנה, ואולי היא חלק ממנו.

היא לא מתנגדת, לא יכולה. היא רוצה ליפול לתוך החום שלו, כמו שמש בולעת את הלבנה. הוא מתכופף, מצמיד את השפתיים שלו למצח שלה, ואז ממשיך לרדת, עד שהיא כבר לא היא.

היא נאחזת בכוח שלו, בנוכחות שממלאת את הריקנות שבה, והופכת אותה למשהו אחר. כל מגע שלו כמו אות בספר שהיא לא יכולה לקרוא, אבל מרגישה את המשמעות שלו עמוק בעצמות.

״תשכחי״, הוא אומר, ובאותו רגע היא יודעת שהיא כבר לא היא. היא הפכה לאבן, לצל, לכוח שהוא מתיך וצורף מחדש, נותן לה שם חדש, זהות חדשה.

ובאותו רגע של שליטה, הכל נעלם. רק הם, בעמק שבו הזמן לא קיים, ורק התחושות מדברות.