בְּכָל רֶגַע שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בָּךְ,
אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת מַה שֶׁהָיָה,
וּמְקַבֵּל אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ,
כְּמוֹ אֲדָמָה שֶׁנִּפְצַעַת מִגֶּשֶׁם רִאשׁוֹן.

הוא עומד מעליה, כמו שמש גדולה, שורף את הצללים שנשארו בה, צולל לתוך עיניה כמו דמות קדמונית, עטוף בשקט שאין לו זמן, ואין לו שם. היד שלו מונחת על צווארה, לא מחזיקה, רק מזכירה, את מה שהיא יודעת, את מה שהיא שכחה...