בְּתוֹךְ קַוֵּי הַשֶּׁבֶר

אַתְּ נִמְתַּחַת מִתַּחְתַּי,
כְּמוֹ חֶבֶל בֵּין קִירוֹת נִשְׁבָּרִים,
אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַיִם אֶל הַקְּצוֹתוֹת שֶׁלָּךְ,
מוֹשֵׁךְ, כּוֹרֵךְ סְבִיבִי, סְבִיבֵךְ.

הָרוּחַ בּוֹכָה בְּאָזְנַיִךְ,
אֲבָל אַתְּ שׁוֹמַעַת רַק אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַכּוֹחַ,
זֶה שֶׁמְּפַנֶּה לָךְ מָקוֹם בִּקְצוֹתָיו,
בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאַף פַּעַם לֹא נוֹגְעִים.

בְּכָל רֶגַע שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בָּךְ,
אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת מַה שֶׁהָיָה,
וּמְקַבֵּל אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ,
כְּמוֹ אֲדָמָה שֶׁנִּפְצַעַת מִגֶּשֶׁם רִאשׁוֹן.

אַתְּ מַרְגִּישָׁה אֶת הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי,
כְּמוֹ סַכִּינִים עֲדִינִים עַל עוֹרֵךְ,
חוֹתֵךְ אֶת הַזְּמַן לִשְׁנַיִם,
מַשְׁאִיר אוֹתָךְ בֵּין עַכְשָׁו לְנֶצַח.

אֲנִי לֹא מְחַפֵּשׂ אֶת הַכְּאֵב,
אֲבָל הוּא בָּא אִתָּךְ, עִם הָרַעַד,
עִם הַשֶּׁקֶט שֶׁבְּקוֹלֵךְ כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת אֶת שְׁמִי,
וַאֲנִי לוֹקֵחַ אוֹתוֹ, מְלַטֵּף אוֹתוֹ כִּילֶד אוֹבֵד.

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ שֶׁלִּי,
בֵּין חֲלוֹם לְמְצִיאוּת, בֵּין צְלִיל לִמְגָּע,
הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ מְסַפְּרוֹת לִי
שֶׁכָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה רַק לְהַאֲמִין.

וְאַתְּ מַאֲמִינָה, כִּי אֵין בְּרֵרָה אַחֶרֶת,
בַּמַּמְלָכָה הַזֹּאת אֲנִי הַמֶּלֶךְ,
וְהַלֵּב שֶׁלָּךְ הוּא הַכֶּתֶר,
שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי עוֹנֵד בִּשְׁקֶט, לְלֹא מִלָּה.